עם היד למעלה: כך אלן שירר הפך לאגדה

"הרבה אנשים אומרים שהתחושה הטובה ביותר זה להבקיע שער. אני יכול לאשר לכם – זה נכון"
אלן שירר.

אם אתם אנגלופילים ואם לא, אם אתם מעריכים את הכדורגל באנגליה ואם לא, אתם יודעים זאת וחבריכם יודעים זאת - הכדורגל האנגלי עומד להשתלט על העולם. הליגה כבר מזמן עשתה זאת, השלב הבא הוא השחקן האנגלי. הפרויקט שפועל בתקתוק מרשים כבר תקופה מצליח להנביט ניצנים ראשונים, מסעירים ומבטיחים. שיהיה ברור - לא מדובר רק בהערכה או במשאלת לב. הנבחרות הצעירות מגיעות רחוק מאוד, הצעירים משתלבים כשחקנים מובילים בקבוצות ברחבי היבשת, הם טכניים, מלוטשים, חכמים במשחק שלהם. אפשר לזהות בהם שלבים מתקדמים באבולוציה של אגדות דוגמת סקולס, למפארד, בקהאם וגדולים אחרים. רק שחקן אחד האנגלים טרם הצליחו לשכפל – אלן שירר. כי חלוצים כמוהו אין, וגם לא יהיו.

חיית רחבה מפלצתית לצד מכונת עבודה בכל חלקי המגרש. לא ממש חלוץ מודרני שעוזר בלחץ ההגנתי בחלק הקדמי, נע בהתאם לתבנית ההתקפה ויודע לסיים בחן, ולא ממש חלוץ של פעם, כלומר תורן גבוה עם נוכחות ברחבה או גוץ מהיר עם טכניקה גבוהה. שירר היה קומבינציה מופלאה של ישן וחדש. חלוץ שהיה גם שחקן ההגנה הכי טוב של הקבוצה שלו, עם עוצמה ודומיננטיות בלתי ניתנת לעצירה, וכזה שהופך את שחקני ההתקפה שלצדו לטובים ביותר. תשאלו את כריס סאטון, קרייג בלאמי, לס פרדיננד ואפילו דויד ז'ינולה. שמות גדולים עם רקורד מופלא, אבל הזמן שלהם עם שירר היה המוצלח והאיכותי ביותר בכל הקריירות שלהם.

שירר ניפץ כל שיא אפשרי של כיבוש שערים עוד בימים שהמספרים לא היו תכלית הכל. מעבר לזה, הוא ידע לגעת ולרגש כל אחד, עוד לפני שנחשפנו לסיפורו האישי. לא היו לו כישורים וירטואוזיים או איזה מהלך בלתי נשכח שקרוי על שמו, אלה היו הביצועים על הדשא שהפכו אותו לאגדה. למראית עין, יש כמוהו בכל שכונה, בית ספר או מתנ"ס. את זה שנמצא שם למעלה בהתקפה ומסיים יותר טוב מכולם. הוא לא רונאלדו ומסי העל אנושיים, גם לא הנרי או קאנטונה המיוחדים. הוא הגשמת החלום של כל ילד מכל נקודה על הגלובוס וכוחו בהוכחה החד משמעית שלא צריך להיות קוסם עבור זה. לא צריך את מגע האל. שירר פשוט היה הכי טוב בדבר הכי חשוב במשחק הזה. הוא היה הכי טוב בלהבקיע.

והגולים, אח הגולים. רבים מהם היו זהים. ברמה העקרונית הם כמעט היו אותו הדבר: בימין או בראש, הכל עם עוצמה. אין תחכום של לסובב כדורים, או צ'יפ עדין. הכל עם כוח, דיוק ושוב כוח כך שהשוער פשוט לא יכול לעשות דבר. כמו קונצרט מושלם לאוזניים, שרק אחרי שהוא מסתיים אתה מגלה שהתזמורת עינגה אותך כשבארסנל שלה מספר כלים מוגבל במיוחד. שבעים כלי נגינה או חמישה בלבד, זה לא משנה. זה היה קונצרט מושלם. שירר, עם מספר כלים מוגבל, עשה בדיוק את מה שגאוני המשחק עשו, ובכל הנוגע לכיבוש שערים - גם הרבה יותר טוב.

לשירר לקח זמן להגיע למקום שבו הוא רצה להיות. כיליד העיר טבעי היה שיגדל בניוקאסל יונייטד, אולם האגדה מספרת שדווקא במועדון הבית ייעדו אותו לעמדת השוער. שירר חשב שהוא טוב יותר כחלוץ ובסאות'המפטון ניאותו לתת לו את ההזדמנות. המספרים וההיסטוריה הוכיחו שהיה שווה לילד לחצות את אנגליה מצפון לדרום לטובת המימוש העצמי. שלא לדבר על השלושער המבריק שכבש בהופעת הבכורה בליגה הבכירה במדי הקדושים. גם אם יש מי שיכול לפרש את היעדר האמונה בתחילת הדרך כפגיעה, עבור שירר לא היה ספק שכל קבוצה בקריירה הינה רק קרש קפיצה למקום אחד בלבד שבו הוא רוצה לשחק. ינצוץ בדרום אנגליה, תענוג. יפריח את השממה בבלקבורן, אדיר. אבל רק במקום אחד ירגיש שזה ביתו ורק בחולצתו ירגיש הכי טבעי בעולם. לא הייתה לו שאיפה גדולה יותר ממדי הזברה של ניוקאסל. תחשבו מה זה אומר על ספורטאי תחרותי, עילאי, שמוכיח את עוצמותיו מדי בשבוע ובכל מגרש, אבל למעשה מקריב את השאיפה החומרית הבסיסית ביותר בעולם התחרות, ההישגים והתארים, כדי להגשים את חלום ילדותו וללבוש אך ורק את מדי ניוקאסל. וזה לא שהוא לא היה מחוזר. סר אלכס פרגוסון ישב על צווארו ופיזר הבטחות מפליגות. בלקבורן הציעה לו כבר בגיל 26 את תפקיד המנג'ר בניסיון לשכנעו להישאר, זה כמובן לא עבד. ניוקאסל כיבדה אותו כשהפכה אותו בזמנו להעברה היקרה בעולם (15 מיליון פאונד), ומאז לא ניתן היה להפריד בין השניים באופן רשמי וסופי.

הבחירה בספר הזה להתמקד בגדולים שבשחקני הדור הנוכחי, הינה גם פתח לדיון פילוסופי מעמיק. מה הוא בדיוק הדור הזה, האם ניתן להגדיר את הדור פרט לשנות הפעילות. שירר הוא מסוג השחקנים שגם אם פרש הרבה אחרי כמה אגדות ותיקות יותר, שימש גם כנציגם ושגרירם, במודע או שלא, של שחקני הדורות הקודמים. האבות המייסדים אם תרצו. בבסיסו, שירר הוא שריד אחרון לדור של שחקנים שמזוהים עם הקהילה גם ברמה הקונספטואלית. לא רק ילד שגדל במחלקת הנוער, או אותר על ידי הסקאוטים של המועדון, אלא בן למשפחה של פועלים אוהדי הקבוצה. אדם שידע היטב לאן הוא רוצה להגיע ומה הוא רוצה לעשות. ספורטאי ואדם שאף אקדמיה לא יכולה באמת לייצר, אלא בעל ערכים שנולדים איתם, ומעטים בלבד זוכים להגשים את חלומם ויעודם. במידה רבה, גם לחגיגת השער הייחודית של שירר יש קשר לאותו עולם ערכי. לא מתריסה, לא מאדירה את עצמו, לא מפגינה את הריבועים בבטן או מצביעה על מספר החולצה והשם, בטח שלא מחקה דמות ממשחק מחשב או מענף ספורט אחר. רק מניף את ידו, פורס את אצבעותיו בעדינות ומכופף מעט את צווארו, כמו אומר: "אני הילד שמגשים חלום ומשחק בקבוצה שאני אוהד. זה הכל". אפילו אם בסוף היה מייצר קריירה כשוער כפי שיעדו לו בניוקאסל, ולמזלם הרב, ולמזלה של נבחרת אנגליה, זה לא קרה, סביר להניח שהוא עדיין היה מאושר.

אבל האופי, האישיות והפשטות נותרו טבועים היטב באדם, שאחרי הזכייה באליפות ההיסטורית והמדהימה עם בלקבורן נשאל במסיבת העיתונאים מה עושים אחרי רגע עצום כזה, וענה: "אני הולך לטפל בגדר הבית שלי".

מי שזכה לראות את החיוך והעיניים הכחולות הגדולות של אחד ממספרי 9 הגדולים בכל הזמנים, יבין ויתרגש. צפו בגולים שלו, אחד אחרי השני, ולא תראו הבדל ביניהם. והיו 409 כאלה. מיד תבינו הכל, ובעיקר תגלו שכאלה כבר לא ניתן לייצר ולהנדס. פשוט אין יותר. 

קריירה: סאות'המפטון (1988-1992), בלקבורן (1992-1996), ניוקאסל (1996-2006)
מספרים: 734 הופעות בקבוצות, 379 שערים. 63 הופעות בנבחרת אנגליה, 30 שערים
הישגים: אליפות אנגליה (1995), 3 פעמים מלך שערי הפרמייר ליג (1995-1997), מלך שערי יורו (1996), מקום 3 בלון ד'אור (1996), פעמיים שחקן השנה באנגליה (1995, 1997)
תדהים אותי: מלך השיאנים בפרמייר ליג: מלך שערי הליגה בכל הזמנים (260), הכי הרבה שערים בתוך הרחבה (227), היחיד לכבוש לפחות 100 שערים בשתי קבוצות שונות בליגה, הכי הרבה שערי ליגה במשחק אחד (5), כבש הכי הרבה פנדלים (56), הכי הרבה כיבושי שלושער במשחק אחד (11)

פרק אשר נכתב על ידי יהונתן כהן, שדר ערוץ הספורט, מתוך ספרם החדש של שרון דוידוביץ' ואסף כהן – "אגדות דשא" על 50 הכדורגלנים הגדולים ביותר בדור האחרון

לתמיכה בפרויקט ורכישת ספר