חוגג בעיר הגדולה

 שכבנו שם בשקט מוחלט. דממה. קול הצרצרים נשמע צלול וגבוה. החושך, המתיחות, האחריות והידיעה שהכל תלוי בנו, גרמו לנו להיות דרוכים. אולי יותר מדי. כל רחש קטן הקפיץ אותנו. הוא היה הצלף הטוב ביותר בגדוד. הוא זה שאמור היה לתת את מכת האש הראשונה. זו היתה המשימה. ברבע לחמש בבוקר זיהנו אותם, אבל דווקא ברגע האמת היד שלו רעדה. הוא פגע באבן שלידם. הם ברחו. כשחזרנו למוצב הוא התנצל וסיפר שהמתח גבר עליו, שמה שהיה נכון לאימונים לא עבד בקרב.

• הערב ב-21:00 ב-5SPORT: בית"ר ירושלים מול מכבי נתניה

מיד עם ההפסד לרעננה יצא משה חוגג אל ההמון. הכוונות שלו היו טובות. הוא רצה להרגיע אותם, לתת להם לפרוק, להראות שהוא מקשיב. אבל מה הוא השיג בצעד הזה? את מי בדיוק זה שירת? וחשוב מכך, לאן זה הסיט את האש? יומיים לאחר מכן בעל הבית הגדיל לעשות וביקר במסיבת העיתונאים את השחקנים שבחרו לא לצאת אל המשולהבים אחרי ההפסד. גם כאן הכוונות שלו היו טובות, אבל שוב, מה הוא השיג באמירה הזו? את מי בדיוק זה שירת? לאן זה הסיט את האש?

הימים האחרונים מבהירים כי לדעתי בעל הבית איבד קצת את הראש ובעיקר את העשתונות. ההפסד הכואב ומחאת האוהדים הציבו אותו תחת לחץ מטורף והוא קרס. הוא לא חשב מה היה קורה אילו אחד השרופים היה מאבד את הראש ופורק את העצבים על אחד משחקניו ביציאה מרמת גן. הוא לא חשב על ההשלכות שיש לאמירה כזו במסיבת עיתונאים על הקבוצה לטווח הרחוק. הוא לא חשב, כי הוא פעל תחת לחץ.

חוגג עוד צעיר, הוא עוד ילמד שאחרי משחקים זזים הצידה, מתכנסים פנימה, מאפשרים לדברים להירגע, נותנים שקט למערכת ובעיקר גב וביטחון לשחקנים, גם אם אשמים, והם אשמים. חוגג צריך לזכור שתפקידו של הבעלים הוא להרגיע את המערכת ולא להתסיס אותה. תפקידו לשמור על שחקניו ולא לסמן אותם כמטרה. בטח כשהתוצאות לכך עלולות להיות הרות אסון פלילית ומקצועית.

אין ספק שעד כה בית"ר י-ם שברה לאוהדים את הלב, אם נהיה מדוייקים: ניפצה אותו לרסיסים. כך הם מרגישים ובצדק. אחרי הכל הם באים לכל משחק, עושים את שלהם ביציע וחוזרים הביתה מתוסכלים, כי החבר'ה על הדשא לא מספקים תוצאות. ואכן, אחרי שבמועדון החליפו בעל בית ומאמן, נותרה רק צלע אחת קלוקלת במשולש ששם את הקבוצה במקום האחרון, אבל לחוגג אסור היה להתנהל כטירון ולהוציא אותם כצאן לטבח. בטח לא כשהבעיה היא לא במוטיבציה של השחקנים.

כל כך הרבה פעמים שמעתי את הקלישאה המופרכת שהשחקנים לא רוצים, לא נלחמים, אז לפני שאתם חושבים על זה בכלל, שאף אחד לא יגיד ששחקני בית"ר לא רוצים, כי הם רוצים מאוד! שחקני בית"ר רוצים לנצח. הם מנסים, נלחמים ונותנים את מה שיש להם, אבל זה בדיוק העניין: זה מה שיש להם, לפחות ברגע זה. אז הם רוצים, אבל לא מסוגלים.

צריך להבין, הקבוצה נחלשה משמעותית ביחס לעונה שעברה. בעיקר משתי סיבות. הראשונה: שחקנים כמו קונטה, איתי שכטר, חן עזרא ופריירה חסרים מאוד. השניה: שחקנים כמו סילבסטרה, וארן ו-ורד חסרים מאוד. אלה על תקן היו ואינם ואלה על תקן היו ו... אינם. תוסיפו לכך את העובדה שמאור בוזגלו וערן לוי בקושי התאקלמו מקצועית ותבינו, שעם כל הכבוד למחאה, לקבוצה אין מי שינפק כרגע מספרים.

כלומר יש, אבל כדי שזה יקרה צריך לתת למערכת שקט. שקט וביטחון. כי בדיוק כמו הצלף הטוב בגדוד, שחקן בלי ביטחון לא שווה הרבה, שלא לומר לא שווה כלום. אז במקום מחאות, הגיע הזמן שהקהל יבין את מקומו ובעיקר את תפקידו ברגעים הקשים ויעודד ויתמוך בלי תנאים מוקדמים. הגיע הזמן שחוגג יבין את תפקידו ומעמדו ולא יוסיף אש למדורה.

במקום זה רצוי שייקח את השחקנים המנוסים, אלה שאמורים להיות מנהיגים, ויחד איתם ינסה להוציא את העגלה מהבוץ. במקביל שיחשוב טוב מאוד איך ואיפה מתחזקים בינואר. כי אם היד תרעד לו והוא יפספס את ההזדמנות היחידה שיש לו בחלון ההעברות, הליגה תברח.

ומשהו מקצועי בקטנה: עד החיזוק המיוחל בינואר, רצוי שקלינגר יבין שלשים את דוד קלטינס כמגן ימני זה עוול לו ולקבוצה. שהערך המוסף שלו בקישור הוא עצום, בעוד על הקו הוא כמעט ולא תורם התקפית כלום. ולא רק זה, שאופיר קריאף ודן איינבינדר לא משלימים זה את זה אלא דורכים אחד על השני ושאולאנרה אולי חד באימונים, אבל לא מתאים מקצועית. כן, שוב, בדיוק כמו אותו צלף.