קטע הכביש שבין צומת בית קמה לשדה תימן מתחלק בין שתי דרכים בינעירוניות - 264 ו-25 - ושתיהן נאמר בעדינות, לא תואר להן ולא הדר. בין רהט, אשל הנשיא ושדה התעופה הקטן נפרסת התערובת הדרומית המוכרת של שטחים מאובקים, בסיסי צבא ותחושה חזקה של הזנחה. אבל לווייז כל זה לא מפריע וקצת אחרי שדה תימן הוא מורה לי לפנות ימינה לדרך עפר לא משולטת שמתפתלת בין שיחים צהבהבים ששרדו לא רק חצי מהקיץ הנוראי הזה אלא גם חמש שנות בצורת. כבוד.
בדיוק בשלב שבו אני מתכוון לשאול את הוויז לאן פנינו אני מגיע לשער ברזל כבד. אני עובר אותו ועוצר בהפתעה כדי להתבונן בגן עדן. בעצם אני חייב להודות שמחוץ למזגן זה דווקא הרגיש הרבה יותר כמו גיהנום, אבל הבנתם את הכוונה. כך או אחרת, אני מתבונן בקצת יותר משני קילומטרים של מסלול אספלט מעגלי ומשובח, מוקף גדר מסיבית, מאובטח בחלקו בצמיגים ואפילו מסומן באייפקסים.
אני נוסע סביב המסלול לעבר שני מבנים זמניים ומוצא שם SUV פול סייז שעל חרטומו מותקן סוג של פרופלור עצום ובתא הנוסעים שלו סוללת מחשבים כבדה. יצרן רכב גדול שאת שמו אני לא יכול להזכיר עושה בישראל ניסויים במכוניות אוטונומיות והפרופלור הוא סוג של רדאר חדשני. אני לא יכול לחמוק מהמחשבה שיום אחד אולי גם מכוניות אוטונומיות יגיעו למסלול כדי לנקות את הראש ולהנות מקצת אקשן.
מנהל המסלול אוהד בועז לוקח אותי למשרד שלו שעדיין ריק ומכבד אותי בביסקוויט. מסלול מוטור סיטי, הוא אומר, מחמם מנועים לקראת הפתיחה הרשמית שמתוכננת לספטמבר-אוקטובר, אם כי כבר עכשיו יש פעילויות שונות - מהדרכות של נהיגה מתקדמת ועד מירוצי אופנועים. הכל כולל הכל בהתאם לחוק הספורט המוטורי הישראלי ובתיאום עם המשטרה. בועז ממשיך ומפרט את התוכניות העתידיות לבניית מבנה גדול ובו פעילויות משלימות למסלול, להשכרת מכוניות ייעודיות, ואפילו להארכה משמעותית של המסלול עצמו. כבוגר של דימונה, ערד ואפילו מצדה (ואוי כמה שכאב שם בצמיגים), שתמרן בין עדרי עזים תוך חשש מתמיד מטנדרים בדואים חוצים, אני משפשף את העיניים כדי להאמין שאני בישראל. ונכון, זה לא המסלול הראשון או היחיד בארץ אבל ההיקף המתכונן חריג לטובה ומרשים. אין לי מושג אם כל התוכניות יתממשו אבל אם מביאים בחשבון שליזמים שמאחורי הפרויקט לקח 13 שנים (!!) מיום שזכו במכרז על הקרקע ועד שגמרו להתגבר על הקשיים הבירוקרטיים והתחילו לסלול, אפשר להמר שהם לא יוותרו גם אם יהיו קשיים.
אני שואל את בועז איך הם מתכוונים להתמודד עם תופעות של חוליגניות ושמח לשמוע שיש תוכנית מדויקת. כל נהג שיגיע למסלול יידרש לעבור הדרכה ויפתח לו מעין תיק אישי. מי שיעבור על הכללים יספוג הערות בתיק ובתנאים מסוימים גם ייאסר עליו לנהוג על המסלול. כאחד שראה שתי תאונות על מסלולים באירופה, אחת מהן בנורבורגרינג שבו אולי אין הרבה כללים אבל גם אין טמפרמנט ים תיכוני, אני נותן לבועז שאפו גדול על התוכנית. ואחרי כל זה, ועוד ביסקוויט, חזרתי לסקודה אוקטביה RS245 העברתי את בקרת המנוע למצב ספורט וירדתי למסלול.
שתי ישורות יש על המסלול ושתיהן לא מאוד ארוכות מה שלא מאפשר לפתח מהירות גבוהה במיוחד. אני אחרי כמה סיבובי חימום והמטרה הפעם היא לראות לאיזה מהירות אפשר להגיע על הישורת היותר ארוכה שבין השתיים. אני גומר את העיקול שבתחילתה, מצמיד את הדוושה לרצפה והטורבו דוחף בפראות עד שבאזור ה-130, הרבה אחרי אזעקת צבע אדום בשעון הסל"ד, נגמר לו החמצן. ה-DSG מגיב ומעלה בחטף משלישי לרביעי, עניין שתחת מצערת פתוחה מטלטל למאית שנייה את המרכב לפני שהטורבו שוב שורק והמיאוץ מתחדש. אני משנורר עוד 20-30 קמ"ש, והדחף הזה ממכר בטירוף אבל העיקול שבקצה הישורת מתקרב בקצב מבהיל, ואם זה לא מספיק, אז בגלל שיפוע באספלט הוא גם די עיוור. עשיתי אותו כמה פעמים, ואני די בטוח שאני זוכר את האייפקס, אבל גם עם שבע כריות אוויר העיוור מפחיד אותי. וכן אני יודע, אחרי המשפט הזה פרארי כנראה לא יציעו לי ג'וב בעונה הבאה. אני נעמד על הברקסים ומושך בכנפון להוריד הילוך, שילוב שגורם ל-RS להיפטר בבת אחת מכמה עשרות קמ"שים ולשעון של עומס ה-G להשתולל על המסך.
אני ממקם את האוקטביה יפה על הקצה החיצוני של האספלט וצולל לסיבוב; הצמיגים מייללים אבל הקו נשמר עד קצה העיקול. מייד אחריו מגיע מעין S שחלקו רחב וחלקו הדוק. האוקטביה צוחקת על הרחב אבל בהדוק הצמיגים צורחים כאילו שוחטים אותם ובשלב מסוים מחליקים בתת היגוי בולט ובכל זאת מדובר בהישג נאה למכונית כל כך ארוכה. עוד שני עיקולים קלים שלא עושים הרבה רושם על ה-RS ואני בישורת הקצרה של המסלול ואחריה סיבוב והתחלה חדשה. וואו איזה תענוג.
20 דקות על המסלול ואני יורד לקצת הפסקה. לא כי אני רוצה אלא כי צהריים, נורא חם ואני קצת חושש לצמיגים. החברים עם ה-SUV שלומד להיות אוטונומי נוסעים סביב רחבת אספלט ענקית שמיועדת בעתיד ללימודי נהיגה מתקדמת, ומתקתקים במהירות במחשב. בדואי צעיר שעובד במקום שואל אם סיימתי והוא יכול לעלות על המסלול עם טומקט מיוחד ולטאטא אותו. בטח יכול אני אומר אבל מברר כמה זמן זה ייקח וכמה יישאר לי. הצמיגים אגב, בסדר.
סיכומים ומחשבות
מספיקים אפילו כמה סיבובים על מסלול כדי להבין די לעומק את יכולותיה של מכונית. זה כמובן לא הכל בחיים, ובטח לא אומר הרבה על שימוש יומיומי, אבל זה גם לא מעט. ובכל מה שנוגע ליכולות דינמיות ל-RS יש הרבה מה להציע. אני לא חושב שאחדש למישהו עם האמירה שהמנוע הזה נפלא ושתוספת ההספק בהשוואה ל-RS הקודמת, או לגולף GTI, עושה לו רק טוב. ועדיין החידוש והשיפור העיקרי ב-RS הוא גיר ה-DSG שבגירסה הנוכחית קיבל הילוך שביעי ועבר כיול שהפך אותו לנעים יותר ולצייתן יותר. על המסלול השילוב שלהם עם השילדה הדינמית והיגוי משובח הופך את ה-RS למכונית חדה ומהירה וזאת למרות המימדים הלא מבוטלים שלה. ויותר מזה: בשום שלב ביומיים שבהם נהגתי על האוקטביה בשלל מצבים ומהירויות לא הרגשתי מנותק מהכביש, עניין שהוא הישג של ממש למכונית מודרנית בכלל ולאחת שעמוסה בכל כך הרבה אלקטרוניקה בפרט. ואם כל זה לא מספיק אז מעבר ליכולות יש לסקודה עוד קלף מנצח: שימוש נעים ונוח במשימות יום יום בזכות המתלים הדינמיים; בניגוד למכוניות עם נטיות ספורטיביות אחרות שהנוקשות שלהן יכולה להיות סיוט בנהיגת עיר, האוקטביה במצב קומפורט נוחה לשימוש בדיוק כמו מונית. והנה גם אני נפלתי לקלישאה המשומשת הזאת. שורה תחתונה? יופי סקודה.
מחיר: 220,000
מנוע: 2.0 ליטר מוגדש טורבו
הספק: 245 כ"ס 5000-6700 סל"ד
מומנט: 37.7 קג"מ, 1600-4300 סל"ד
מהירות מירבית: 250 קמ"ש
0-100: 6.6 שניות
מימדים (ס"מ): 144*181*468
נפח תא מטען: 590 ליטר
משקל: 1.46 טון