המלך בצפון, ובמזרח: השלכות הטרייד בין לנארד לדרוזן

טורונטו
קשה לתאר כהצלחה גדולה טרייד שבו אתה נפרד מאולסטאר אחרי עונת שיא ומקבל שחקן שרשם 9 הופעות בשנה האחרונה, הסתכסך עם המועדון הכי מוערך בליגה, מסיים את החוזה שלו בעוד 11 חודשים ובנוסף להכל נראה שלא רוצה לשחק בקבוצה שלך.

ועדיין, מדובר בהימור שמסאי יוג׳ירי היה חייב לקחת. הראפטורס הם הלוזרים הגדולים של חמש השנים האחרונות ב-NBA, ורבות דובר על ה-DNA שחייב להשתנות. לא בכדי הנשיא קיבל את ההחלטה הלא פופולארית לפטר את דוויין קייסי, שבועות לפני שנבחר למאמן העונה.

היה ברור שפרידה מהאיש שבנה את קבוצת ה״כמעט״ הבכירה של העידן הנוכחי תהיה יריית הפתיחה של שינוי דרסטי. ושינוי דרסטי הוא מה שנדרש אחרי שחטפת סוויפ משחקן אחד, גדול ככל שיהיה. היה נוח לחשוב שהנה, אותו לברון ארור עזב את המזרח, וכעת דרכה של טורונטו לפיינלס ממילא סלולה. אבל לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין את מה שיוג׳ירי כנראה קלט מצפייה בגמר המזרח, אם לא בתבוסה עצמה לקליבלנד.

כשבוסטון נראית ככה בלי שני שחקניה הטובים ביותר, וכשפילדלפיה רק התחילה לתפוס צורה, לא לבקש עוד קלף מהדילר היה נחשב בגדר שאננות פושעת, דריכה במקום ששייכת לקבוצות שכבר הוכיחו את עצמן. לא אחת שתמיד הייתה ליד, קרובה, כאילו קונטנדרית. תמיד השושבינה ואף פעם לא הכלה.

בשוק דל שרובו בדפוס המתנה, יוג׳ירי הימר על עצמו ועל טורונטו. תקדים פול ג׳ורג׳ כנראה ישב לו בראש, והדמיון אכן מבטיח - בכל זאת פורוורד כוכב, שומר על, יליד מחוז לוס אנג׳לס, שהצהיר בעבר שכל מה שמעניין אותו הוא להצטרף ללייקרס. והנה, תראו מה שנה יכולה לעשות - ג׳ורג׳ החליט לקשור את גורלו בזה של ראסל ווסטברוק ולהישאר באוקלהומה סיטי.

מישהו יכול לבוא בטענות היום לסם פרסטי? קו המחשבה הזה אולי מוביל את יוג׳ירי, אבל קיימים הבדלים מהותיים. בניגוד לג׳ורג׳, בסביבתו של לנארד (בינתיים) לא משאירים ספק לגבי רצונו להישאר בטווח הארוך בטורונטו (אין כזה).

שלא כמו קוואי, בהקשר של ג׳ורג׳ לא עלו דיווחים חוזרים ונשנים על רצונו להיות בשוק גדול, לקבל את ה״כבוד״ שמגיע לסופרסטאר, ברמה השיווקית-מיתוגית-ספונסרית. אוקלהומה סיטי היא אחד השווקים הכי קטנים שיש בליגה, ואפילו שם ג׳ורג׳ הוא לא ה״אלפא דוג״. כנראה שזה לא מעניין אותו כמו את קוואי, אליו עוד נגיע.

חזרה ליוג׳ירי – בכל טרייד, כמו עם בחירת דראפט, צריך להסתכל על שני קצוות הספקטרום. קבוצה תמיד תבחר בשחקן עם תקרה יותר גבוהה, גם אם הוא מהווה סיכון גבוה יותר, מאשר מניה בטוחה בלי אפסייד גבוה כל כך (קרי, הסיבה שלוקה דונצ׳יץ׳ נבחר ״רק״ במקום השלישי).

לטורונטו הייתה הזדמנות אולי חד פעמית לשדרג את עצמה למעמד של פיינליסטית, שליטת המזרח. דרוזאן כנראה לא היה מביא אותה לשם. קוואי, וההשלכות שיבואו בעקבותיו, אולי כן. ה״אולי״ הזה שווה את הסיכון, שאינו גדול כפי שהוא נראה על פני השטח.

בתרחיש האופטימלי, התקרה, לנארד מתמסר לראפטורס, מתאהב בתרבות הארגונית, בעיר, באהדה של מדינה שלמה, חותם לחמש שנים ב-2019 ומאפשר ליוג׳ירי זמן לבנות סביבו סגל לאיים על האליפות. בתרחיש הכי גרוע, לנארד מקפל את הפמליה שהוא כל כך אוהב בקיץ הבא ועובר לבוסטון או פילדלפיה (בכל זאת עדיף לראפטורס שיעזוב את המזרח וילך ללייקרס).

במקרה כזה, האופציה הכי טובה מבחינת טורונטו הייתה זהה להימור הכי טוב שלה עד אתמול - להבין שהשלד לאורי-דרוזאן-איבקה-ולנצ׳יונאס לא מתקרב למה שיש לסלטיקס או לסיקסרס, מה גם שהוא הרבה יותר יקר, וייאלץ להיבנות מחדש.

אותו צומת דרכים בדיוק. ניתן לטעון שהשלת החוזה של דרוזאן (83 מיליון דולר ב-3 השנים הקרובות) רק תעזור בכך, ואם לנארד יעזוב ב-2019 גם ללאורי (חוזה מסתיים ב-2020), איבקה (כנ״ל) ו-ולנצ׳יונאס (אופציית יציאה בעוד שנה) לא תהיה בעיה למצוא קונים. כלומר, טורונטו חולמת בגדול, וצריכה להאמין שהיא כן מסוגלת להשאיר את קוואי. ואם החלום יתנפץ לרסיסים, גם ככה מצבה לא יורע.

דמאר דרוזאן
גם דרוזאן עצמו לא צריך להתבאס. כלומר, לגיטימי להתבאס שאיכשהו בסוף כן נתקעת באותו קונפרנס עם לברון. אפשר גם לכעוס על היחס, והסטורי שהעלה מעיד שהוא אכן זעם.

אם כי בימינו זה כבר נראה נאיבי על גבול הבכייני. את אייזיאה תומאס בוסטון שלחה לעזאזל (הידוע בשמו השני קליבלנד) אחרי שרשם עונת MVP, נתן את הנשמה, שיחק פצוע וקלע 33 נקודות יממה אחרי שאחותו נהרגה. אז דרוזאן צריך לעשות ״חיימוב״ ולהיעלב? ברור שזה ביזנס, וברור שבביזנס לפעמים משקרים, או אומרים דבר אחד עכשיו והיפוכו כעבור 5 דקות. אבל דרוזאן צריך בעיקר לשמוח על ההזדמנות שנפלה בחלקו.

לשחקן עם הרגישויות והחרדות שלו, הצ׳אנס לשחק עבור פופוביץ׳, מסינה ובקי האמון ולחלוק את הפרקט עם אגדות ותיקות כמו מאנו ג׳ינובילי ופאו גאסול יכול להצית בו משהו חדש, אולי אפילו להעלות אותו רמה. ב-9 שנותיו בליגה הוא מעולם לא שיחק עם כל כך הרבה כריזמה, עוצמה וקבלות. למרות שלכאורה תפסו אותו לא מוכן עם הטרייד הזה, בטוח שלגארד היו חשדות שזה יהיה גורלו, אז מכל המקומות להגיע דווקא לסן אנטוניו זו בוודאי לא סיבה להתעצב, אלא נחמה לא קטנה.

DeMar reacts to being traded.

A post shared by Bleacher Report (@bleacherreport) on Jul 18, 2018 at 8:33am PDT

סן אנטוניו
גם לכלתו החדשה יש לא מעט במה להתנחם, שלא לומר לשמוח. דרוזאן (וגם - לא לזלזל - יאקוב פולטל המשתפר, בדיוק מסוג הסנטרים האירופיים שפופ אוהב) הוא החבילה הכי טובה שהספרס היו יכולים להשיג בתמורה ללנארד, לפחות בטווח הקצר, ובפער גדול.

פופוביץ׳ אמור לעזוב בעוד שנתיים וזה לא הזמן הנכון לאתחול מוחלט של המערכת. אז המאמן הדגול ואר.סי. ביופורד חיכו להצעה הנכונה. לא בחירות דראפט וצעירים א-לה קוזמה ושאריץ׳, אלא משהו שישאיר את סן אנטוניו רלוונטית עכשיו.

דרוזאן הוא כמובן לא איש לבנות עליו מדינה, והקליעה המוגבלת בעייתית לסגנון המשחק הנוכחי בליגה. אבל הוא כן שחקן טופ 30, ואיתו וכמה תוספות חביבות הספרס יכולים להגיע לפלייאוף ואולי אפילו לעבור סיבוב. בעוד שנה, יחד עם אולדריג׳ ושלד צעיר ומוכשר, אפשר לעטוף את כל זה לחבילה אחת ולפתות פרי אייג׳נט בכיר להצטרף (קיירי? באטלר?) במה שצפויה להיות עונת הפרידה של המאמן הכי גדול בתולדות המשחק. חוזי השחורות שניבאו את קריסת המועדון שהיה סטנדרט הזהב במשך שני עשורים יוכלו לחזור למחילות.

הספרס עוד ודאי יתחזקו עם כמה תוספות יותר נקודתיות, אבל הרוטציה שיש לפופ כרגע - דז׳ונטה מארי, מרקו בלינלי, דריק ווייט, דרוזאן, אולדריג׳, גאסול, מילס, מאנו ופולטל - סבירה ומכובדת. אם זה לא מספיק כדי להרגיש אופטימיים, אז ״פאק יו״ אחד אחרון לקוואי על כל המרורים שאכלו ממנו במשך שנה הוא הדובדבן שבקצפת. טרייד לקבוצה מהמזרח הוא המהלך המתבקש, גם אם בעוד שנה הוא בכל זאת יהיה לייקר. רצית לוס אנג׳לס? בינתיים קיבלת קנדה.

קוואי לנארד
אז לנארד לא קיבל את מה שרצה, שזה LA. אבל האם זה כל כך נורא? למה שמישהו ששואף שתווית הכוכב שלו תשתווה לערך האמיתי שלו כשחקן על הפרקט ירצה לחסות בצילו של לברון ג׳יימס ל-3-4 השנים הקרובות, שיא הקריירה שלו? או גרוע מכך, לחתום אצל האחות שחזרה להיות "המכוערת", הקליפרס, ואפילו לא להיות השחקן הכי טוב בעיר שלך? האם זה מה שיעלה את המותג של קוואי למחוזות בהם חפץ? או שמא יגמור בלייקרס כמו השעיר לעאזל הקודם, קווין לאב, שתמיד נהנים להאשים אותו כשלברון מפסיד? או אולי, אם יגיע לקליפרס, כמו סיזיפוס דרוזאן בעצמו, שדחף את האבן במעלה ההר מדי שנה, רק כדי שג׳יימס יניף אצבע וישלח אותו בחזרה לתהום הכישלון?

ועזבו את היתרונות והחסרונות של לוס אנג׳לס. האם טורונטו עצמה היא אופציה רעה מבחינה שיווקית? עד כמה שנדמה לפעמים, בין אם בארה״ב או בישראל, שזה בסה״כ מקום נחמד ופסטורלי, מעין קוריוז שלא מדגדג את הטיטאנים האמיתיים ב-NBA, מדובר בעיר השלישית בגודלה בליגה (אחרי ניו יורק ולוס אנג׳לס), שהיא גם הנציגה היחידה של אומה שלמה - כלומר, 36 מיליון איש תומכים בה (בסדר, לא כולם, אבל קרוב. וכשאין הוקי בטלוויזיה).

אפילו בקליפורניה, המדינה היחידה בארה״ב עם אוכלוסיה גדולה יותר, קוואי לא יקבל קונצנזוס כזה בגלל הפופולריות העצומה של גולדן סטייט, וכמובן בגלל לברון. דווקא בטורונטו, לנארד יכול להפוך לכוכב הגדול שלכאורה תמיד רצה.

גם מבחינת סדר גודל של שוק תקשורתי, רק ניו יורק, LA ושיקגו מקדימות אותה. ולמי ששכח, וינס קרטר וכריס בוש זכו לפופולריות עצומה כששיחקו שם, וזה עוד היה בלי דרייק שואג על הקווים. בזכות אוכלוסיית המהגרים ההטרוגנית והנציגים הבינלאומיים בסגליה לאורך השנים (ברניאני, קלדרון, דלפינו, ולנצ׳יונאס ואחרים), טורונטו היא גם אחת הקבוצות הכי פופולריות מחוץ לארה״ב והליגה רק הופכת יותר ויותר גלובלית. אז למה לא קנדה?

ללנארד יש הזדמנות בשנה הקרובה. כל הסאגה בסן אנטוניו לא הוסיפה לו מעריצים ולפתע הוא נזרק לקונפרנס שצמא לפנים חדשות. דרוזאן היה המלך בצפון, קוואי יכול להיות המלך בצפון, וגם במזרח. אפילו רוב סטארק לא קיבל כזו יד מנצחת. אם יש מרכיב חיוני בבניית מותג, זה דעת קהל. הפופולריות של לנארד עומדת על כף המאזניים, ועוד עונה של פרצופים, היעלמויות, מחבואים ותירוצים רק תגדיל את מחנה שונאיו. ואם בסיומה הוא גם יחבור ללברון בלייקרס, תוך כדי ויתור על 50 מיליון דולר, הרי שהליגה מצאה את ה-villain שלה במקום האחרון שהייתם מחפשים בו. עזוב את המלך ואת הוליווד, תהיה גיבור של עיר שלמה, אומה שלמה, אולי אפילו ליגה שלמה. בוא תהיה מלך.