זה סיפור על שעון עתיק ויפיפייה שכבר חדל מלפעול. מחוגיו, העומדים מלכת כמעט מאז ומעולם, מציינים את אותה השעה: שבע בדיוק. בדרך כלל השעון הזה הוא רק קישוט חסר תועלת על הקיר, אך יש שני רגעים ביום, שתי דקות בנות חלוף, כשכל שעוני העיר מציינים את השעה שבע, והקוקיות והגונגים משמיעים שבע פעמים את הפזמון החוזר, נראה כאילו השעון הזקן מתעורר לחיים, ומצוי בהרמוניה משולמת עם שאר היקום. בדיוק בשני הרגעים האלה השעון חוזר לפעול באופן מושלם.
והשעון בסיפור הזה, הוא בדיוק כמו כל אחד מאתנו. אנחנו תקועים בתוך שגרת חיינו המשמימה והמתישה, אבל גם לנו יש רגעים בני חלוף שבהם השעון שלנו נעצר בשבע. ברגעים האלה אנו מרגישים מלאי חיים, אנחנו יכולים לייצר, לחלום, לעוף, לומר ולחוש דברים ברגעים האלה יותר מכל זמן אחר. והרגעים האלה, הם החיים האמיתיים, סך כל הרגעים שעל אף היותם בני חלוף, מאפשרים לנו להפנים את התיאום עם היקום.
והמונדיאל הזה, הטורניר המרגש הזה, הוא זה שעוצר את כל השעונים של כמעט כל האנשים בעולם על השעה שבע, בתזמון מדויק להפליא. הוא זה שגורם לכולם לנגן את אותה המנגינה ולפעול בתיאום ובהרמוניה מושלמת ביחד עם היקום. והאירוע הזה, האירוע היפה בעולם, גורם לכולנו – ילדים, מבוגרים, נשים וגברים כאחד, לשכוח מכל הצרות, מהקטנות ועד הגדולות, ולהתרגש כאילו זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את הכדור נכנס לרשת.
והאירוע הזה, האירוע הטהור הזה ולא משנה כמה ינסו ללכלך אותו, גורם לנו להיזכר למה אנחנו כל-כך אוהבים כדורגל. כי המשחק הזה בשנים האחרונות הפך לשגרה קפואה, לעיתים משמימה וצפויה. הפך להיות משחק מונופול של עשירי העולם, מסחרה בשביל חברות הפרסום ולמשחקי הכס עבור שכירי החרב. אבל, פעם ב-4 שנים, השעון הזקן של הכדורגל מתעורר לחיים ומזכיר לנו את המהות של המשחק ומנציח את הקלישאה שאומרת, כדורגל זה הרבה מעבר לכדורגל.
כמה אירוני זה שבדיוק בתקופה שבה הכסף לא משחק תפקיד, שתגי מחירים של שחקנים הופכים יותר ויותר מופרכים, שהליגה הסינית היא המראה השחורה של הספורט הזה, דווקא בתקופה הזו, המונדיאל הזה נחשב למונדיאל של הפתעות, של הנבחרות הקטנות וחוזר להיות המשחק של פשוטי העם. בדיוק כמו שהיה פעם.
ואת האירוע הזה, כמו את השעון הזקן בסיפור, ככל שמדברים עליו יותר כך גם אוהבים אותו. כי הוא מספק לנו את הרגעים שבהם אנו מרגישים מלאי חיים, שבהם אנו יכולים ליצור, לחלום ולחוש יותר מבכל זמן אחר. הוא מאפשר לנו לחוות את כל קשת הרגשות, את הרגעים שהשעון שלנו נעצר בשבע משמחה או מעצב, מצחוק או מבכי, מכעס או מהתרגשות, או שבעצם מהכול ביחד.
אז תודה לך מונדיאל יקר, תודה על כל הרגעים שבהם השעון שלי, של כולנו, נעצר בשבע והעולם עוצר מלכת. תודה על משחקים מטורפים, על הדחות של גדולות והתעלות של הקטנות, תודה על סיפורים כמו הנשר האלבני, אוסקר טבארס, תודה על שמייקל הקטן ושמייקל הגדול, תודה על שערים נפלאים וחילופי דורות בין מסי ורונאלדו לבין קיליאן אמפבה. ובעיקר תודה על כך שאתה כל פעם חוזר, עוצר את השעון של העולם על אותה השעה בדיוק, מוציא אותנו משגרתנו המשמימה וגורם לנו להבין את המשמעות האמתית של המשחק הזה, של החיים עצמם.