ליאו מסי, שבמשחק מול ניגריה הצליח לעשות מהפך מגיבור טרגי לגיבור לאומי והציל את ארגנטינה מהדחה סנסציונית בשלב הבתים, אמר במסיבת העיתונאים כי הוא ונבחרתו לא שיערו כמה סבל הם יעברו במונדיאל הזה. האמת, עד למשחק השלישי מול ניגריה, הוא נראה סובל. זיהינו את הלחץ בשירת ההמנון לפני המשחק, שמענו את אימו ששיתפה כי בנה סובל מאוד מהביקורות הקשות שמופנות כלפיו (ובגלל זה גם היא בוכה) ודווחנו מהתקשורת שלאחר הכישלונות מהמשחקים הראשונים, מסי הסתגר בחדרו ולא רצה לדבר עם איש. לא פשוט להיות האיש שנושא את עיקר הנטל על כתפיו, שמצופה להשלים את "המשימה האלוהית" של הבאת הגביע לאומה הארגנטינאית.
שאלתי את עצמי מדוע כדורגלנים בעלי שם עולמי, שהצליחו כבר בכל קנה מידה, ושזכו כבר בכסף הגדול ובתהילה, עדיין ממשיכים להתחרות. מדוע הם ממשיכים להיות "רעבים" כשכביכול יש להם יותר מה להפסיד מאשר להרוויח? למעשה, אם הם יצליחו – שום דבר באמת לא ישתנה כיוון שזה מה שמצופה מהם, אך מנגד, אם לא יספקו את הסחורה אז מיד יתחילו דיבורים על עד כמה הם כבר לא מה שהיו בעבר. אז בשביל מה הם צריכים את כאב הראש הזה?
חוקרים בתחום פסיכולוגיית הספורט ניסו לפענח את המבנה האישיותי של "ווינרים" ולמרות שלא הגיעו למסקנות חותכות (כיוון שבני אדם הם יצורים מורכבים ותמיד יש יוצאים מן הכלל), בכל זאת מצאו מספר איפיונים אישיותיים שחזרו על עצמם. אותם שחקנים אופיינו ברמת תחרותיות גבוהה (חייבים לנצח) וברמת הישגיות גבוהה (חייבים להפיק מעצמם את המקסימום).
כמו סוס שמגיע למהירות השיא שלו רק כשהוא רץ לצד סוסים אחרים, כך גם ספורטאים. הרצון לנצח את המתחרים והשאיפה שלהם להצטיין מובילה אותם לחפש אתגרים תחרותיים ופסגות חדשות. כשמדובר על מונדיאל, נדמה כי מימד התחרותיות וההישגיות עולה עוד יותר: הרי מה מאתגר יותר מלשחק ראש בראש מול השחקנים הטובים בעולם? מסי אמר באחד הראיונות כי היה מחליף תואר בברצלונה בתואר עם הנבחרת.
מסתבר שהתגמול הגדול ביותר הוא לזכות בהכרה ובמעמד מקבוצת ההתייחסות המשמעותית ביותר בחייו של השחקן והיא קהל הבית, שם התחיל חלום הילדות שלו. כמו ילד שרוצה לרצות את הוריו, כך גם השחקנים מחפשים לרצות את האוהדים במולדתם ולזכות באהבתם. למרות ששחקנים אלו זכו בתארים ובגביעים, כל עוד הגביע הנחשב ביותר הוא הגביע העולמי, הוא לא באמת נחשב שחקן ענק עד שהוביל את נבחרתו לזכייה בגביע זה. זהו אתגר ששווה להתאמץ עבורו.
הסבר נוסף מתייחס לריגוש שמתלווה למשחק. מי ששיחק בספורט תחרותי יידע לומר שההתרגשות שחשים כשמנצחים או כששוברים שיא אישי היא מדהימה, משמחת, מרוממת את הנפש ואין דבר אחר שישווה לה. הסבר פיזיולוגי לכך ניתן באמצעות תופעת "אופוריית האצן", לפיה ברגעי שיא של פעילות גופנית, הגוף מפריש אנדורפינים הגורמים לתחושה של שמחה פנימית ואופטימיות גדולה.
תחושות אלו נצרבות בזיכרון ומוסיפות משמעות לחייהם ובנוסף גם יוצרות סוג של התמכרות – השחקנים הללו מכורים לריגוש, להערצה ולאגו המוחמא. בלעדיהן, הם עלולים למצוא עצמם אבודים, לחוות ריקנות, שעמום, וחוסר ערך עצמי עד כדי דיכאון קליני. טבעי שיתקשו לוותר עליהן. אז כל עוד הם מכורים, אנחנו הצופים נמשיך ליהנות מהביצועים שלהם ומהדרמות שהם יוצרים, לפחות עד שיציבו לעצמם את המטרה הבאה. ומה הולך לקרות בשבת עם מסי? האם יגרום לסבל ולאכזבה לעם הארגנטינאי ולעצמו או שיצליח לקרב את קבוצתו בהתלהבות עוד שלב לקראת הגביע הנכסף. בקרוב נדע.
הכותבת עוסקת בתחום פסיכולוגיית הספורט וחובבת ספורט מושבעת, מלווה קבוצות וספורטאים בענפים תחרותיים, גברים ונשים בגילאי נוער ובוגרים. מחזיקה בתואר שני במגמת פסיכולוגיה חברתית (אוניברסיטת בר אילן) והינה מאמנת אישית ומטפלת משפחתית וזוגית (אוניברסיטת תל אביב).