מקום 23,602: ג'יי אר סמית' (ירד מ-22,517).
הקהל של גולדן סטייט קיבל את פניו עם קריאות MVP, אז מחובתנו להכניס אותו לדירוג. עזבו את הפאדיחות, מה עם משחק תשיעי ברציפות מתחת ל-40 אחוז מהשדה? בכולם, אגב, לא ירד מ-26 דקות. די, טיי, שחרר.
מקום 5: דריימונד גרין (ירד מ-4)המשחק השני היה הרבה פחות אמוציונלי ועצבני מהראשון, וכיאה לכך, הפורוורד הפרובוקטיבי לא היווה פקטור משמעותי הפעם. הוא עדיין עושה קצת מהכל ומנצח על ההגנה, והלילה גם שמר את לברון ביותר פוזשנים - בכל מקרה נראה כאופציה עדיפה על דוראנט, גם כדי לשמור על הסקורר רענן בצד השני. דריימונד תמיד חשוב ואף פעם לא מוערך מספיק בגלל כל הרעש שהוא יוצר מסביב, אבל MVP הוא כמובן לא.
מקום 4: קליי תומפסון (בכורה ברשימה)בדומה לקרי, האח השני למשפחת ספלאש נהנה מאוד ממצ' אפ מול ג'יי אר סמית' וג'ורג' היל אחרי 7 מדורי גיהנום מול הארדן ופול. בכל פעם שקווין לאב קיבל את תומפסון בחילוף, קליבלנד הייתה בצרות, וגם הקרסול הפגוע ממשחק מספר 1 לא שינה דבר. הווריירס סיפרו שהופתעו מאוד שבכלל היה יכול לשחק הלילה, ובסופו של דבר כלל לא נראה מוגבל. תומפסון הורג אותך ברכות, כשאתה חושב שאתה עדיין במשחק.
מקום 3: קווין דוראנט (אותו מיקום)הווריירס, וחשוב מכך, KD עצמו, הבינו את הקטע אחרי 7 משחקים מול יוסטון ואחד בסדרת הגמר. דוראנט כבר יודע לאילו פינות רוצים לדחוק אותו, של בידודים וחוסר יעילות, והלילה הוא הגיב בהופעה חפה מטעויות, כמו רוב הקבוצה שלו, ובעיקר שוב נראה עושה את הדברים בקלות, ובוחר את הנקודות שלו בחוכמה. להבדיל מרוב העונה הסדירה והפלייאוף, גולדן סטייט הייתה בשליטה מוחלטת במשחק מספר 2 ולא הסתפקה באפיזודות של גאונות. דוראנט הוא הסממן הכי בולט לשליטה הזו.
מקום 2: לברון ג'יימס (ירד מ-1)כמה אתה גדול, אם במשחק בו קלעת 29 נקודות, מסרת 13 אסיסטים, קטפת 9 ריבאונדים וירדת מהפרקט רק כשהמשחק כבר היה גמור, ההופעה שלך נחשבת "שקטה" ו"פאסיבית"? הרף שלברון הציב כל כך גבוה, וזה של חבריו כל כך נמוך. ועדיין, במחצית השנייה היה ניכר כמה הוא עייף. הוא כבר על אדי הדלק האחרונים, אבל גם אם העונה תסתיים בסוויפ, פלייאוף 2018 של ג'יימס ייזכר לעד. זה עוול לדורות שהקבוצה הזו בגמר, בייחוד עם השחקן ההיסטורי הזה. מגיע לו יותר.
מקום 1: סטף קרי (עלה מ-2)
כשהקלע הטוב בהיסטוריה משליך מעליך שלשה בחצי נפילה, בסוף שעון, יותר קרוב למזכירות מלקו השלוש, אתה צריך להתייאש. כשהוא גם מחבר זריקות פנומנליות כאלה לקבלת החלטות ללא דופי וניהול משחק מושלם, לך הביתה. משחקים כאלה של קרי גורמים לתחושת חוסר אונים לא פחות ממה שהלברון ההוא בדרך כלל עושה בצד השני. לסטף כבר היו לא מעט תצוגות קליעה כאלה, גם ברגעי ההכרעה בפלייאוף, אבל ההתפתחות שלו כמנהל משחק מדהימה לא פחות. היעלמות כמו ב-2015 תחת הלחץ של דלבדובה כבר לא יכולה לקרות לאיש שהוא הרבה יותר מקלע. הרגע שלו בראש ההר סוף סוף הגיע, ובין אם תאמינו לו שלא אכפת לו מה-MVP או לא, התואר ע"ש ביל ראסל קרוב מאוד לחיקו.