כשאני מסתכל על הכדורגל הישראלי דורך במקום, והנבחרת מתדרדרת מקמפיין לקמפיין, כשחלום ליגת האלופות לקבוצה ישראלית הולך ומתרחק אז אולי כדאי להתאפס רגע ולחשוב לאן הכדורגל שלנו צועד. בעיניי אסור להפוך את הלא נורמלי לנורמה. לא משנה מה שם המועדון. ביתר ירושלים, מכבי תל אביב או הפועל כפר סבא.
בתור מי שהיה שותף לאליפות בבית"ר ירושלים ומכיר את המועדון העצום הזה על שלל יתרונותיו וחסרונותיו, בואו נשים דברים על השולחן. בית"ר עושה עונה חלומית על המגרש עם תקציב שפוי. פסע מאליפות. פסע מגביע. תענוג לראות את חבורת השחקנים הזו שעברה ארבעה מאמנים בעונה אחת ואינספור תלאות, חילופים וסיפסולים שונים ומשונים מתגברת על הכול. הרבה שחקנים שבקושי מצאו את מקומם בקבוצת אמצע טבלה מצליחים להתעלות ולשמור על עקביות בקבוצת צמרת.
אולם, כשאני רואה כדורגל מקצועני אני רואה בעיניי רוחי התנהלות אחרת. כשאני מחפש אור ותקווה לכדורגל שלנו אי אפשר להשלים עם תרבות הבעלים שהוא גם מנהל וגם מאמן תוך כדי משחק (לכאורה). איך אפשר להוכיח? כל מי שדרך יום במגרש הכדורגל יודע את זה בתוך תוכו. הרכבים ותרגולים שמשתנים ביום המשחק. חלק מהחילופים שמקצועית תלושים מהמציאות. סדרת השליחים והמסרונים מהיציע לספסל.
איפה זה שם את מעמד המאמן? בנורמה הזו, מה המשמעות של מאמן מלבד ללכת בין הטיפות בין הבעלים לשחקנים? איך שחקנים יכבדו את המאמן כשהם יודעים שהוא לא קובע חלק גדול מתפקידם על הדשא? השכר ילך ויירד, המאמנים רק ירצו לשרוד, הצעירים לא יתקדמו ואם יתקדמו זה אלה שהבעלים רוצה ולא המאמן.
איפה הכבוד לבעלי התפקיד בכדורגל? בעלים שמורשע ונאסר עליו לנהל, בחוק מצחיק שאי אפשר ליישם, יושב וצוחק על כולם. אני דווקא מעריך את ההתעקשות של אלי טביב לשמור על תקציב שפוי. הבעיה הקשה היא עם הדרך, הסגנון וההשלכות הנלוות לכל פרויקט טביב.
מה שקורה זה שעכשיו זה הפך למובן מאליו שבעלים הוא גם מאמן. גם בפומבי. עמוס לוזון צועק ומאיים על המאמן שלו תוך כדי משחק, ג’קי בן זקן עומד ומכוון שחקנים מאחורי הגדר. בעל המאה הוא בעל הדעה? מעולה. יש דרך, יש סגנון. בכל חברה מסחרית יש לו מנהל, מנכ"ל, יו"ר או כל איש אחר שאחראי. בכדורגל שלנו כבר לא מתביישים להפוך את המאמנים לשוליות.
אז בית"ר ירושלים עושה עונה גדולה על המגרש והכדורגל הישראלי לצערי מפסיד מהדרך שלה לשם. היא לא היחידה. הלא נורמלי הופך לנורמה.