בלוף ושמו מאמן: 2017 היא השנה שבה נופצה האשליה

2017 עשתה רושם שהיא הולכת להיות העונה של אונאי אמרי. הניצחון של פאריס סן ז'רמן על ברצלונה 0:4 בצרפת בשמינית גמר האלופות בפברואר השנה, העלה את המאמן הספרדי לאולימפוס, והמשפט המוכר של הפרשנים "עשה להם בית ספר", הדהד ברחבי כל גן חובה בגלובוס. ואז עשתה 2017 רושם שהיא הולכת להיות בית הקברות של אונאי אמרי. ניצחון בארסה בגומלין 1:6 וההדחה של פ.ס.ז' מהאלופות הפכו את הקערה על פיה, ואת הגיבור לחמור. תוך שלושה שבועות התהפכו היוצרות, והמורה המבריק קיבל בלתי מספיק. הייתכן?

2017 היתה השנה של זינדין זידאן. "המאמן הגאון זידאן", כפי שמתלהבים אנשי המקצוע מאז הזכיה באליפות ובאלופות גם יחד, וההגנה על התואר האירופי לראשונה זה 27 שנים. אלא ש-2017 היא גם השנה בה ריאל של זידאן מגמגמת השכם והערב בליגה הספרדית, צולעת קמעה גם באלופות, ובדצמבר נראית כצל של אותה גברת ממאי. מה קרה, התחלף המאמן? אה, לא – אז מה בכל זאת? זידאן איבד את הטאץ'? באמת, תוך ארבעה חודשים מגאון לאתון? הייתכן?

2017 היא ללא ספק השנה של ז'וזה מוריניו. חייבת להיות. הרי זו העונה השניה שלו באולד טראפורד, והמאמן המדופלם הזה הרי נוהג כמעט תמיד לקטוף את הכתר הראשון שלו בעונתו השנייה במועדון. קודם הוא מכין משיעורי בית, מסתגל – ואז מתנפל. אבל רגע, 2017 כבר לא תהיה כל כך השנה/עונה של מוריניו. אלא אם כן אתם עושים עניין ענק מהזכיה הנאה בליגה האירופית. כי פרט לה, מנצ'סטר יונייטד של מוריניו לא תהיה אלופה גם בעונתו השניה, והפרוייקט עתיר הממון עליו הוא עמל בקיץ נראה כרגע לא שד ולא אדום, מה שמבהיר כי התכניות שלו לא ממש קרמו עור וגידים. ואגב, זה אותו מוריניו שלקח אליפות עם צ'לסי ופוטר כמה חודשים לתוך העונה שאחרי. הייתכן?

2017 היתה השנה בה קלאודיו ראניירי פוטר מלסטר סיטי. מאמן העונה באנגליה ובעולם, שיש לו בוודאי חלק משמעותי בסיפור האגדה הגדול ביותר בתולדות הכדורגל המודרני – כדורגל קפיטליסטי ומתנשא בו אין עוד מקום לרומנטיקה ולבעלי כיס ממוצע – נבעט לכל הרוחות חודשים ספורים אחרי שהשועלים טרפו את כל הקלפים, החזירו קורטוב אמונה ב"כדור הוא עגול", הרעידו את אמות הסיפים של הספורט הציני הנפוח מדולרים ומטילי זהב, והעניקו קמצוץ תקווה לחולמים המעטים שעוד נותרו. תוך פחות משמונה חודשים הוחזר המאמן הכי קוסם בתבל – אליפות יש מאין – לעמדת הלוזר האולטימטיבי הכה מוכרת לו. זה האיש שכמאמן יוון הפסיד פעמיים לאיי פארו. ושנה אחר כך הקדים את יונייטד, סיטי, צ'לסי, ליברפול וכל השאר בטבלה. ואז נזרק. הייתכן?

2017 היתה השנה בה סם אלרדייס, המנג'ר שפוטר מנבחרת אנגליה בעוון הונאה (!), והיה אמור להסתגר בביתו ולא להראות את פרצופו בציבור עד שתזרוק בו שיבה שתסתיר את זהותו – קיבל לא ג'וב אחד, אלא שתי משרות אימון בזו אחר זו, בקריסטל פאלאס ובאברטון. הייתכן?

2017 היתה השנה בה ארסן ונגר נשאר בארסנל. הייתכן?

בוודאי שייתכן. ועוד איך ייתכן. כי 2017 היא שנת הבלוף ששמו מאמן כדורגל. שנת הפייק מנג'ר ו/או פייק ג'יניוס. לא רק השנה הזאת כמובן. השקר המוסכם הזה זוכה לפירסום וקידום כבר שנות דור. אבל בשנה הזו היתה אינפלציה של ראיות המסייעת לנו לחשוף את מקצוע מאמן הכדורגל כמופרך. כאחת הגוזמאות הגדולות עלי אדמות. כקונספירציה ארוכת ימים של מאמנים, מנג'רים, סוכנים, עיתונאים, אוהדים ובעלי עניין אחרים. כולם שותפים לחגיגה מזוייפת וגונבת דעת.

לכל אחד מהם יש אינטרסים צרים בהאלהה (מלשון אלוהים) והאללה (מלשון אליל) של תפקיד המאמן. לכל אחד מהם יש שאיפה להציג את הכדורגל כמדע. ולא סתם מדע – אלא מדע מדוייק. את המשחק הפשוט ולא מורכב הזה, הכל כך מקרי לפרקים ארוכים, רב ההתפתחויות בנות המזל ונעדרות התיחכום או התיכנון המוקדם – כ-ROCKET SCIENCE. מדע החלל. יוסטון, יש לנו פתרון: בדיוק כמו ששתיים ועוד שתיים הם ארבע – אתם יכולים לראות כיצד המערך של 2-4-4 הוא זה שהוביל לניצחון (כתוצאה מפנדל בתוספת הזמן).

שהרי אימון כדורגל הוא המקצוע הכי נזיל ונוזלי בתבל. קחו את הדוגמה של זידאן. דוגמה קלאסית מהקלאסיקו האחרון: רבע שעה לתוך המפגש בברנבאו, צייץ אוריאל דסקל, מבכירי הפרשנים הידענים והאינטליגנטיים בישראל, את הציוץ הבא: "מה שזידאן עושה בעשר הדקות הראשונות זה באמת מאסטרפיס טאקטי.... הוא באמת מאמן אדיר".

אין לי שום כוונה להתווכח עם האבחנה הזו. יכול להיות שהיא 100% קולעת. אבל למעשה היא הכי קולעת למה שאלי אוחנה נוהג לכנות "טאקטיקה שמאקטיקה" (וחוטף על זה טונות של בוז). שכן, עם כל הכבוד לטאקטיקה הגאונית של זידאן - מסתבר שמבחינה מעשית היא היתה שווה כקליפת השום. ריאל הובסה 3:0 בביתה. גם אם ההחלטה הטאקטית של זידאן היתה פורצת דרך - וברור גם שהוא בהחלט מאמן לא רע  – בשורה התחתונה הבחירה שלו לא סייעה הפעם כלל לקבוצתו. למה? כי זה בקליפת אגוז כל הסיפור: כי יש עשרות פראמטרים אחרים הנכנסים לתמונה, שהשפעתם ענקית והשפעת המאמן עליהם מינימלית ונדירה, או שלפחות מכתיבים את גורל ההתמודדות לא פחות מתרומת המאמן.  

קחו למשל את פפ גווארדיולה. ללא ספק מאמן מנוסה ומוכשר לעילא הניצב עתה בראש הפירמידה העולמית. זה אותו פפ שאת דרכו הסלולה לתהילה עשה עם ברצלונה, באיירן ומנצ'סטר סיטי – מועדוני פאר וטופ בפני עצמם. זה גם פפ שהמונים ריירו על המהפיכה הפרסונאלית והטאקטית שעשה במינכן, ובכל זאת היא הסתיימה באליפויות מובנות מאליהן ובלי הגביע עם האוזניים הגדולות.

זה פפ שבעונה הראשונה באיתיחאד לא הצליח בליגה, הודח מהאלופות על ידי מונאקו, ועכשיו כובש שם את האברסט ואת הסופרלטיבים של כל עולם המוקסמים ואשתו. סיטי קבוצה כבירה, אבל אם פפ באמת כזה גאון טאקטי, שמחלק את המגרש לריבועים, וממציא את פטנט שבע השניות ללא כדור ועוד אלף לילה ולילה – אז למה שכולם לא יחקו אותו? זה לא סוד תעשייתי. גם לא ריגול או עבירה פלילית. יאללה, להעתיק. אה, אי אפשר?! ברור. כי בראש ובראשונה יש צורך בסגל ההולם. אכן, גם הבחירה שלו היא אמנות. ולכן פפ מצוין. אבל נראה אותו בונה סיטי עם יסודות של סוואנזי.

זו הסיבה שבחלומי הרטוב אני רואה את פפ בסכנין, מוריניו בלבאנטה, קלופ באנז'ה, ונגר בקליארי, קונטה בהרטה ברלין, זידאן בווסטהאם, אנצ'לוטי בכרונינג, ודייגו סימאונה ברעננה ואלכס פרגוסון בנבחרת ישראל. מאמן נבחרת ישראל לשעבר אמר לי לאחרונה שיכול להיות שאותו קמפיין מאכזב שלו במוקדמות היה בכל זאת מצליח יותר תחת הנהגת פפ למשל, "מפני שיש לו יותר מיומנות לאחד על אחד הנפשי עם השחקנים". אף מלה על טקטיקה כמובן. זו אף הסיבה שבעטיה אני מפנטז על עונה אחת שלמה בה 20 עקרות בית מאמנות את 20 קבוצות הפרמיירליג שיישארו בדיוק עם אותם סגלים כמו בעונה הקודמת. נראה לכם שברייטון תיקח אליפות?

הרשימה הזו נכתבת כי אימון הכדורגל 2017 הוא מתעתע. מחוץ למגרש הוא הפך לתחום דינמי המגמיש את ערכיו והערכותיו, מתפתל ומשכלל את סיבותיו ותירוציו לפי הצורך. בסיוע סוכנים מכל התחומים, הוא מציג מכונה משומנת לשימור ההילה המאמנית. זהו המגזר מספר אחד בעולם בו כישלונות הם לפעמים רק קרש קפיצה למשרה הבאה – זה כמובן בתנאי שאתה יותר מקושר ממוכשר.

כי הרי בסך הכל, מה צריך מאמן? עין חדה לציד כשרונות, ניסיון, מנהיגות, יכולת משובחת לניהול הון אנושי, MAN MANAGEMENT (גווארדיולה והטיפול העדין שלו בראחים סטרלינג כדוגמה מגדלורית), וכסף כסף כסף. ידע בכדורגל, או "גאונות טקטית" כפי שהמעריצים אוהבים להגדיר, לא כלולים בדרישות התפקיד. לא מפני שהם לא חשובים. אדרבא. אבל מפני שכדורגל הוא בסך הכל משחק פשוט, והשליטה ברזיו היא כיום מנת חלקם של 99 אחוזים מן המאמנים בעולם. האם יש הבדל בידע המקצועי בין אנטוניו קונטה ויורגן קלופ? ברור שלא. האם לארסן ונגר יש יתרון בשליטה בחומר על פני מרק יוז? NO WAY.

ומכאן גם בהקצנה שאלת השאלות: האם ברק בכר וקרלו אנצ'לוטי "יודעים כדורגל" באותה מידה? התשובה חיובית. כן. בהחלט. מה שמבדיל ביניהם הוא הניסיון, האופי המכתיב את צורת הטיפול המנטלי-פסיכולוגי באינדיבידואלים ובתלכיד, וכמובן העין החדה בבחירת כוח האדם ההולם – שהיא כמובן גם פונקציה של תקציב. מה שמפריד ביניהם כיום הוא שההצלחה של בכר - מאמן בעל איכויות נדרשות - בבאר-שבע נטועה עמוק בפגיעה המעולה שלו – בינגו – בששה-שבעה זרים טובים ומתאימים להפליא, לעומת ההסתבכות של אנצ'לוטי בבאיירן מינכן ברמת מערכת היחסים עם כל המערכת. לפיכך, בחלון הזמן הזה, בכר הוא מאמן טוב מאנצ'לוטי.

אבל אנחנו התחלנו עם אונאי אמרי, ולכן איתו אף נסיים. כי גם 2018 יכולה להיות שנת האיגרא רמא או בירא עמיקתא שלו. אם סן ז'רמן תודח כבר בפברואר מהצ'מפיונס ליג על ידי ריאל מדריד, אמרי יחטוף את כל הריקושטים ויהפוך לסחבה של התקשורת והאוהדים ("כישלון מוחץ למי שמביא את ניימאר ואמבפה ולא מצליח גם איתם"). אבל – והיה אם פסז' תעיף את אלופת אירופה, אמרי יסתובב ברחובות, בעיתונות ובמדיה החברתית כאשר לראשו קשתות נוצצות וזוהר עוטף את דמותו הנערצת. על אחת כמה וכמה אם פסז' תניף במאי בקייב את גביע האלופות.

אבל יש גם אפשרות נוספת: החלק של אמרי בהצלחה יידחק לקרן זווית. כל הזרקורים יופנו לניימאר ואמבפה. ("מה החוכמה, איתם גם אני הייתי לוקח"). זה עלול לקרות לו כי אין לו עדיין מספיק יחסי ציבור. והוא במועדון עשיר כקורח. והוא עדיין לא חלק מהגילדה. והכריזמה שלו לא משהו. ב-2012 זה קרה לרוברטו די מטיאו. רוברטו מי? סליחה, גבירותי ורבותי, זהו המנג'ר האיטלקי שהביא לצ'לסי ולרומן אברמוביץ' את התואר ההיסטורי הנכסף מכולם – ליגת האלופות. מה קרה לו מאז? במאי הוא הניף את גביע אירופה באליאנץ ארנה, בנובמבר קיבל מכתב פיטורין מסטמפורד ברידג. היכן הוא היום? מובטל (אחרי פיטורין משאלקה ומאסטון וילה).

אולי לאמרי זה לא יקרה. יש אמנם סיכוי (קטן עד קלוש, בגלל כל האמור לעיל) שגם בו תדבק תווית ה"גאון" – כמה שהמומחים אוהבים להכתיר ולהפיל - ועולם הכדורגל יוסיף את שמו לרשימת המורמים מעם ויעניק לו כרטיס חבר למועדון המאמנים האקסקלוסיבי. אבל גם אם לא, בדבר אחד לפחות הוא כנראה יוכל להיות בטוח: המשרה הבאה שלו לא תהיה במונפלייה, גם לא בלאס פלמאס או ווסט ברומיץ'. אולי זו שאחריה.