דור הולך ונעלם: הפרישה של רובן מהנבחרת

אריאן רובן נעל וחתם אתמול (שלישי) את הקריירה שלו בנבחרת הולנד. בגיל 33, בסגירת מעגל מסוימת עם המאמן, דיק אדבוקאט, על הקווים, מי שהביא לו את הופעת הבכורה בנבחרת בגיל 19 בזמנו. זה היה בשנת 2003 בתקופה של איזו בניה מחדש אחרי רגע שפל של נבחרת הולנדית שלא הצליחה להעפיל למונדיאל 2002.

בניה מחדש שרובן היה שותף עיקרי לה, כיכב בה והפך אותה להצלחה שהלכה כמעט עד הסוף. בניה שהסתיימה אתמול עם איזה הרס ותקופת שפל גדולה יותר של הנבחרת, אותה עוזב אותה בתור הכוכב הבלתי מעורער.
לרובן תמיד היו שני צדדים בנבחרת; הלוזר המחמיץ שאכזב בבמות הגדולות, מול אחד הכוכבים הכי מלהיבים של האורנג' שזכיתי לראות משחק. אפשר להדגים את הצדדים האלה הכי טוב בשני רגעים שלו, בשני מונדיאלים רצופים, מול אותה נבחרת.

ההחמצה ההיא בדקה ה-62 מול ספרד בגמר של 2010, כשהיה אחד על אחד מול קסיאס. שער שהיה משנה את הכל ואולי מביא סוף סוף להולנד זכיה במונדיאל ראשון. ומול זה, השער החמישי והאחרון מול ספרד ב-5:1 המדהים בשלב הבתים ב-2014. שער אדיר עם ריצה מטורפת וסיומת שהיא הכי 'רובן' בעולם. באחד המשחקים הכי טובים שלו ובכלל של הנבחרת בשנים האחרונות, נעדיף לזכור את האחרון.

אתמול הוא סיים את דרכו במדים הכתומים עם סרט הקפטן ומשחק אישי מצוין בו התרוצץ כאילו היה שוב בן 19, ביקש כל הזמן את הכדור והיה המנהיג של השחקנים סביבו על המגרש. הרגשה שהוא שלוש רמות מעל כולם. הוא עשה את זה עם שני שערי פרידה מאפיינים; האחד בפנדל לא משהו וקצת יומרני והשני בעוד שער לפנתאון, עם בעיטה אדירה ומושלמת בנגיעה אחת קסומה, שסיימה דרך של 14 שנים בנבחרת.

הבעיטה הזו היא גם הפרישה והסיומת של כל הדור ההולנדי שהוא ייצג. שלו ושל סניידר, ואן פרסי, דירק קויט, הונטלאר וחבריהם המבוגרים. אלו שהצעידו ברגעי השיא את הולנד למקומות שני ושלישי בעולם.