אני ואפסי לא עוד: שינוי המשטר ב-NBA
לברון הוא פני הליגה במשך עשור, זה שמייצג יותר מהכל את האגו ואסכולת ״תנו לי וזוזו הצידה״, שבנתה את מורשתו כקינג ג'יימס. הווריירס יחד עם דוראנט יצרו את ה"סופר קבוצה", זו שיש בה הרמוניה בין כוכבים נטולי אגו. על המעבר בין מלוכת היחיד לדמוקרטיה
"אני לא רודף אחרי התארים של מייקל, אלא אחרי המורשת שלו", כך אמר, בתרגום חופשי לברון ג'יימס לקראת סדרת הגמר וחיפושו אחר טבעת רביעית. למרות הפיגור במישור הסטטיסטי, אין ספק שזכייה באליפות מול המכונה מאוקלנד הייתה מציבה אותו מאוד קרוב לג'ורדן ומציתה מחדש את הדיון על השחקן הטוב בהיסטוריה, אותו אנחנו כל כך אוהבים. ובכן, זה לא קרה, ולמורשת הכבירה של לברון, עם שבעה גמרים רצופים ודומיננטיות בכל כך הרבה פרמטרים, בכל זאת תוצמד התווית הבלתי נמנעת של מאזן 5:3 בגמרים, וכל הטענות שאין לו מספיק עזרה, שהוא צריך לעשות הכל לבד, כבר לא אמורות לשכנע אף אחד.
אי אפשר להגיד שלברון אשם בהפסד בגמר. הוא באמת עשה ועושה כל שביכולתו כדי להשאיר לקליבלנד סיכוי, מול קבוצה לאין שיעור יותר טובה, שהייתה יותר טובה כבר לפני שנה. גם ג'ורדן הגדול הפסיד פעם אחר פעם לבוסטון ולדטרויט, ורק כאשר ליכד סביבו צוות מסייע נפלא, אולי הטוב אי פעם, הוריד את הקוף מהגב. לאורך ההיסטוריה תמיד, אבל תמיד קבוצה מנצחת שחקן. הפעם היחידה בה לברון באמת אשם בהפסד בגמר הייתה ב-2011, כשהייתה לו קבוצה עדיפה, ובעיקר כי קרס תחת העומס והלחץ העצומים.
כן, לחץ, עומס, אותם פקטורים שתמיד שולפים להגנתו של ג׳יימס. השחקן תחת זכוכית מגדלת, הכי מבוקר בהיסטוריה, שתמיד נדרש לעשות הכל לבד וכמעט אף פעם אין לו מספיק עזרה. הטענה הזו, גם אם יש בה לגיטימיות מסוימת, עושה ללברון הנחה גדולה ומורידה מהאחריות שעל כתפיו.
אחריות, שחלק כביר ממנה הוא בעצמו שם באופן שיטתי ומתמשך, כחלק מבניית מותג העל שלו. המלך, הנבחר, כולנו עדים, כל הססמאות הללו שהתנוססו במשך שנים מחוץ לקוויקן לואנס ארינה, הן חלק מרכזי מאותו לחץ עצום שהופך את ג׳יימס לספורטאי יחיד במינו, מבחינת מה שנאלץ להתמודד איתו לאורך הקריירה. מה שקל לשכוח הוא שהקינג אימץ לחיקו את הכתר ואת אותן ססמאות במודעות מוחלטת, מתוך מטרה מובהקת להפוך לגדול בהיסטוריה. את כל יהבו השליך על האפשרות להיחרט בהיסטוריה כגדול מכולם. לבנות מורשת שתאפיל על זו של מי שפעם קראו לו אלוהים.
ראוי להתעכב על המילה מורשת. סביר להניח שמבחינת לברון, כמו גם עבור רוב אוהדיו, הכוונה במורשת היא קודם כל לעובדה שהוא פני הליגה כבר עשור, שולט בה ביד רמה, ושאין עוררין לגבי זהות השחקן הטוב בעולם (גם אם כעת נסחפים מעט עם משיחתו של קווין דוראנט). מורשת היא כמובן גם אליפויות, גמרים וסטטיסטיקות שוברות שיאים.
אבל אם ניקח את מורשת ג'ורדן כדוגמה, התארים והמספרים הם בהחלט נדבך מרכזי, אבל לא היחיד. מורשת היא גם, ואולי יותר מכל, האימפקט שאתה משאיר אחריך. לאיזו ליגה נכנסת, ואיזו ליגה אתה עוזב. מה יזכרו ממך, מה ינסו לחקות, ובעוד 10-20 שנה, האם ההשפעה שלך עדיין תורגש. מלבד שש טבעות והבאת הליגה לעידן המיתוג והמסחור של שנות ה-90, המורשת של ג'ורדן היא של ווינריות ותחרותיות בלתי מתפשרת, ברמה שהפכה אותו מודל לחיקוי עבור אינספור כוכבים, ביניהם קובי בראיינט וג׳יימס עצמו. האימפקט של MJ גדול מסך האליפויות, הנקודות ותארי ה-MVP שלו.
הוא בלתי מוחשי, על-זמני, גדול ונשגב יותר מכל ספורטאי אחר בהיסטוריה. ולברון? עילוי פיזי, אחד השחקנים הכי מגוונים ואינטליגנטיים אי פעם, סופרסטאר ומותג חסרי תקדים, שעמד בלחץ וציפיות יחידים במינם, בעידן בו תשומת הלב התקשורתית הפכה למפלצת רב-ראשית שאי אפשר להתחמק ממנה, וגם אלוף מוצדק שנתן לעיר אומללה רגע מאושר ראשון אחרי יותר מ-40 שנה במדבר.
אבל אולי מה שלברון מייצג יותר מכל, מה שנזכור לפני כל היתר, הוא האגו, ה״תנו לי וזוזו הצידה״ שכבר שבע שנים הפך לאתוס עליו נשענות הקבוצות שלו ברגעי ההכרעה. גם במסיבות עיתונאים תשמעו אותו מדבר בעיקר על מה הוא היה יכול לעשות אחרת, איך הוא צריך להנהיג את הקבוצה ולהיות טוב יותר, ובבת אחת מפגין יוהרה לצד צורך נואש בתשומת לב (״אני מרגיש בטוח בעצמי כי אני השחקן הכי טוב בעולם״, בגמר לפני שנתיים).
יריבים זיהו את זה לפני זמן רב, ומשתדלים לעקוץ אותו באמירות שמטילות ספק בחוסנו המנטאלי, מנסים להיכנס לו לראש. ולברון מתפתה, עונה לרובם אם לא כולם, ועסוק בעצמו לפחות כמו שהוא עסוק בהצלחת קבוצתו. אני, אני, אני. כל הדברים הללו מחלחלים לראש של אלה שלצידו, ויחד עם סגנונו הכוחני, כמו רכבת אקספרס שלא עוצרת בשום תחנה בדרך, נוצרת בו תלות שמשרתת את האתוס של הגיבור, האקדוחן הבודד שעושה הכל מהכל, שנותר לבד במערכה כשכוחות האויב מכתרים אותו, אבל נלחם ללא הרף עד הניצחון, או התבוסה.
כל אלה מחלחלים לראשם של נאמני המלך, רובם שחקנים באמת נהדרים, שבעל כורחם התגמדו ומתגמדים בצילו של המלך, הופכים לעוד ״עדים״ לגדולה (איפשהו תשימו תמונה של השלט המפורסם מקליבלנד). האם באמת הגיוני שלאורך 7 שנים טענת ה״אין לו מספיק עזרה״ מחזיקה מים, כשבכל עונה הוא שיחק עם שניים מ-25 השחקנים הטובים בליגה ו-2-3 שחקני משנה מצוינים? האם לא יותר סביר שכל מה שמרכיב את לברון ג׳יימס, מבחינת סגנון המשחק, המנטאליות, העיסוק העצמי ואופיו הכללי, הוא למעשה חור שחור אליו נשאבת הקבוצה שלו, שממנו רק הוא יכול להוביל אותה לארץ המובטחת? האם זו לא המורשת העיקרית שישאיר אחריו המלך, שעצם כינויו, כל הווייתו, הם בבחינת ״אני ואפסי עוד״?
קווין דוראנט אמר השבוע שג׳יימס סלל את הדרך למעבר שלו לגולדן סטייט. אכן, כשהוד מעלתו לקח את כישוריו לסאות׳ ביץ׳, ועשה זאת באופן הכי ראוותני ומלא בעצמו שאפשר היה להעלות על הדעת, הוא שינה את המפה בצורה בלתי הפיכה. אך נראה שגם היותו ״חלוץ״ לא גרמה לו לאמץ את המשמעות האולטימטיבית של הסופר קבוצה והוא, ובכן, קבוצתיות.
לא במקרה הקבוצות הגדולות שאימללו אותו לאורך השנים היו סן אנטוניו וגולדן סטייט. למעשה, לולא שני רגעים גורליים (השלשה ההיא של אלן ב-2013 ושטות אחת יותר מדי של דריימונד גרין לפני שנה), הן היו מביסות אותו זו השנה החמישית ברציפות. קשה לחשוב על שני מודלים יותר מוצלחים מהספרס והווריירס לקבוצתיות והישגיות.
הן היוו ועדיין מהוות מראה למה שמסמל לברון, ההפך המוחלט מאסכולת הפירמידה, בה הכל תלוי בגיבור, גם אם אותו גיבור הוא המוסר הכי גדול מאז מג׳יק והשחקן הכי לא אנוכי במובן המסורתי של המילה. את הכדור הוא יחלוק עם אחרים, אבל אי אפשר לדמיין אותו חולק את אור הזרקורים עם סופרסטאר נוסף כפי שעושים בהרמוניה נפלאה קווין דוראנט וסטף קרי, בעוד רוב הפרשנים עסקו במשך רוב העונה בשאלה השטותית ׳של מי הקבוצה הזו באמת׳.
זה לא קרה עם ווייד וזה לא קורה עם קיירי, כי לברון לא מחווט בצורה הזאת. זו תמיד הייתה ותמיד תהיה פירמידה אצלו, והעובדה שגולדן סטייט הנחיתה נוק אאוט היסטורי לשחקן היסטורי שחתם פלייאוף היסטורי היא התקדמות מבורכת מאותו אתוס של הגיבור עליו נשענה הליגה מאז ג׳ורדן. לכן לשאול מי הוא ״האיש״, דוראנט או קרי, כבר לא רלוונטי.
הווריירס התקדמו מצורת החשיבה הזו, וגילו את המשמעות האמיתית של ״סופר קבוצה״. לכן הניצחון הגדול שלהם הוא לא רק הדבר הרצוי עבור עתיד הליגה, אלא גם הבלתי נמנע. רבים מלינים על חוסר התחרותיות ומייחסים את רוב האשמה לגולדן סטייט. אבל כבר עכשיו קבוצות רבות מנסות להתחקות אחר המודל ובעוד 15-20 שנה, כולנו נהנה מכדורסל איכותי יותר, קבוצתי יותר, כיפי יותר. הן מבחינת חווית הצפייה והן בתור שחקן (אפשר רק יש בכלל ספק איפה צד נהנים יותר.
דוראנט לכאורה עשה מה שלברון עשה, ואף גרוע מכך, כשחבר לקבוצה שהכניעה אותו. אבל דוראנט מעולם לא התבטא כמו ג׳יימס, מעולם לא משח את עצמו למלוכה בצורה דומה, ועכשיו אנחנו גם יודעים שבמשך תקופה ארוכה הוא סלד מההירו בול שבזבז את כישרונו לדעת באוקלהומה סיטי.
דוראנט רצה להיות חלק ממשהו גדול, בין אם יוביל אותו או יהיה בו שווה בין שווים. ההיסטוריה שדוראנט וקרי יעשו בגולדן סטייט תהיה כזו שתאריך ימים ותשרוד הרבה מעבר לשניהם. אם לברון הוא הוריקן, שזורע הרס וקוטל כל יריב שנקרה בדרכו, הווריירס הם שינוי אקלים. ג׳יימס הוא מטאור, נדיר ביופיו ומעורר השתאות, אבל גם את המכתש שהוא מותיר אחריו אפשר לתקן.
גולדן סטייט היא שקולה למפץ הגדול, שאחריה שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. מאסון טבע כמו ג'יימס אפשר להתאושש, בעוד לגולדן סטייט צריך להסתגל בטווח הארוך. לא במקרה הליגה מנסה לחקות את מה שהיא עושה, כפי שקורה כבר 20 שנה עם סן אנטוניו. לא בכדי כתבו עליה שהיא הניחה את נקודות הציון לעתיד של ה-NBA. כדורסל ללא עמדות, בו כולם יכולים לקלוע, למסור, ליצור לעצמם ולאחרים ולשמור (כמעט כולם).
הרמוניה אבסולוטית. אם נבחרת הולנד הביאה לעולם את הטוטאל פוטבול, גולדן סטייט של שלוש השנים האחרונות יוצרת ומלטשת את הטוטאל באסקטבול. להבדיל מהאורנג׳, לא מדובר בהבלחה, אלא בתבנית לפיה נבנות וייבנו הקבוצות הגדולות של העשורים הבאים. בניתוח תמציתי ואלגנטי, קובי בראיינט היטיב להגדיר זאת: ״תחי דמוקרטיית גולדן סטייט״, כשלמעשה אנחנו עדים לחילופי משטר, ממלוכת ג׳יימס לדמוקרטיה הזהובה. אם זו לא מורשת, מה כן?