רק לאחרונה חזרתי כאח שכול ממסע צבאי של "עדים במדים", שבו טובי בנינו נסעו לראות את העבר הנוראי שעבר של עם ישראל מתוך מסר של דע מאין באת ולאן אתה הולך. המ"פיים הקרביים, האנשים הכי ערכיים בצבא, ראו את העבר הנוראי שלהם, כדי ללמוד איך לייצר עתיד טוב יותר.
אותם חיילים באו לראות שכל אותה שואה איומה התחילה בגזענות ובאלימות. מי כמונו, כאזרחים בעם ישראל, יודעים מה התוצאות של אותה אלימות, ולכן עלינו לזעוק כשאנחנו רואים גילויי אלימות כמו שראינו אתמול ב"מסע הלוויה" של אוהדי מכבי ת"א.
הכדורגל הישראלי הוא מדינת ישראל, והוא אחד הסממנים הבולטים של החיים שבה. כאבא לילד, שאוהב את הספורט הזה, קשה לי שלא להיות חרד כשאני רואה גזענות ואלימות שצומחת בתוך העם שלנו. כשראיתי את ארון הקבורה ומסביבו עשרות אנשים שפניהם מכוסים ובובה עם דמות תינוק נשרפים על קדושת הספורט, ראיתי מעשה שלא יעשה ותמרור אזהרה מאוד חשוב למדינת ישראל ולספורט הישראלי: צאו מהאדישות.
אני בא מאהבה ומאמונה לכדורגל הישראלי. כל חיי הספורט הזה נתן לי ואני נתתי לו, וזו גם הסיבה שאני רוצה לשלוח את הבן שלי לענף שאני רוצה שהוא יהיה ערכי. בכדורגל יכול להיות הכל: העצמה אישית ודינמיקה קבוצתית, אבל לא שלוקחים אותו לכיוון הזה. בעיני מה שהיה זה גזענות: אסור לנו לצאת במלחמת אחים. אם אנחנו שורפים בובות, זה מסר רע לנוער וכואב לי מאוד לשמוע את זה.
לוקחים מאיתנו את הספורט שמייצג ערכים של מחוייבות, נתינה, אהבה וכל מה שאוהבים בתחום הזה. שחקן שמקבל ערכים אמיתיים בתוך הדינמיקה הזאת יצליח בכל רובד אחר בחברה הישראלית. אני רואה את הכדורגל ככלי למינוף, ולקדש שנאה זה לא אחד הערכים שלו.
אל תתנו לתמונות להטעות אתכם. אלה לא רק אוהדי מכבי ת"א, אלא הבעיה היא בחברה הישראלית כולה. הקומץ האלים קיים בכל קבוצה בארץ, וצריך לצאת נגדו. אני מאמין באיכות של הקהל של מכבי ת"א, של הפועל ת"א, של בית"ר ירושלים ושל כל יתר הקבוצות, באנשים השפויים שבהם.
אנחנו צריכים להוקיע את הקולות המסוכנים מתוך החברה שלנו, והאדישות לזה היא הדבר שהכי מסוכן לנו כחברה וכאנשים שאוהבים את הענף. בואו נעשה משהו ולא ניתן לזה לעבור בשקט. יש לנו אנשים ערכיים במדינה, יש כאן מדינה חזקה ועוצמתית. אנחנו חייבים ומחוייבים לשמור על הערכים שלנו, שהם להוקיע אנשים שמכסים את הפנים שלהם ושורפים בובות אל מול החברה שלנו.
להגיד שגם אוהדים אחרים היו עושים את זה ולכן הפעולה היא לגיטימית זה לא לקחת אחריות. לקחת אחריות זה לראות מעשה שלא יעשה ולהגיד 'אני לא מוכן לזה'. איזה הסבר הורה יכול להגיד לבן שלו על מעשה כזה? זה לא לגיטימי לשנוא. אין בעיה עם יריבות ספורטיבית, אבל פה זה כבר חרג מכל הגבולות.
עצם ההתייחסות שלי כספורטאי לשעבר בנבחרת ישראל ותפקידי להגיד חלאס על התופעה הזו. אני רוצה שאישתי והילד שלי יבואו לכדורגל, רוצה שכולנו נהנה מהספורט הזה ונראה את הליגה הישראלית ולא נברח כדי לצפות בליגה האנגלית. מה צריך לקרות כדי שאנשים יבינו שיש כאן מסר מאוד בעייתי? רק לפני שבוע נגמר יום הזיכרון ויום השואה, ואנחנו עכשיו שוב עדים לתופעות שאנחנו מוקיעים אותן ברמת החינוך. זה חולי שקיים היום בכל קבוצה, ולא רק במכבי ת"א, ולכן אסור לייחס אותו רק לצהובים.
אחד השינויים שאנחנו רוצים לבצע כדי ליצור כאן תרבות ספורט הוא לקחת כאן אחריות. זה בדיוק העניין עם האדישות, לא להגיד 'זה לא אצלי, אז אני לא מתערב'. היום זה אצלי, ומחר זה אצלך בפתח הדלת. אף אמא לא תרצה לשלוח את הילד לכדורגל במצב הזה.
אני מאמין בכדורגל שלנו, מאמין בעוצמות של המשחק הזה ובקהל הישראלי, אבל לא עוד. לא המצאתי את הכדורגל ואני לא בא להביא את הבשורה ולהגיד איך מונעים את זה, אלא רק מבקש מהרוב השפוי להתעורר. אני לא רוצה שאנשים יתביישו שהם קשורים לכדורגל הישראלי, וזה בדיוק סוג האירועים שגורמים לך להרגיש ככה.
הכדורגל הוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, וככה אנחנו רוצים לא רוצים להיראות. אל תדחיקו את זה, תפתרו את זה בשביל הילד הקטן שלכם שאוהב כדורגל, שמאמין באהבה של הספורט הישראלי.
"היכן ששרפו ספרים, גם ישרפו בני אדם?", קבע היינריך היינה בעבר, אז מה ההבדל אם שורפים בובה של תינוק? זה בדיוק אותו דבר. אתמול היה ל"ג בעומר, סמל החופש, החירות, סמל הגבורה. אש מייצגת אור בעם ישראל ולא שנאה, ואת זה צריך למנוע. אני לא בא נגד מכבי ת"א, אלא קורא לרוב השפוי והאיכותי של מכבי ת"א: קומו והרימו את היד. אל תתנו לזה מקום, תנו לרוב לדבר ולא לקומץ. תאמרו את דבריכם, כי רק ככה יגיע שינוי.