בסוף עוד ניפגש: מבט למצ'-אפ הצפוי בגמר

בווידאו: גולדן סטייט משלימה סוויפ על יוטה

כמעט חודש של פלייאוף כבר מאחורינו, ועל פניו, כלום לא השתנה מהשנה שעברה. הסיבוב השני שוב איכזב, עם יותר מדי משחקים חד צדדיים, גם אם בשתיים מהסדרות היריבות מחליפות מהלומות. ובעיקר, קליבלנד וגולדן סטייט שוב עומדות מעל כולן. השנה, לראשונה אי פעם, שתי קבוצות ניצחו את שמונת המשחקים הראשונים שלהן בפלייאוף, וקשה לדמיין תרחיש בו לא נקבל בסדרת הגמר את הפרק השלישי בסאגה שמי יודע מתי תיגמר. כעת, במחצית הדרך, לקאבס ולווריירס יש כמה ימים לחדש את מעט האנרגיות שהם הוציאו על שני הסוויפים, ולנו יש הזדמנות לבחון איפה שתיהן עומדות, 4 ניצחונות הרחק ממפגש נוסף על התואר.

כיאה למעמדה, נתחיל עם האלופה. אם בסיבוב הראשון היה מדובר באחד הסוויפים הפחות מרשימים שניתן לדמיין, עם הפרש מצטבר של 16 נקודות, בסדרה מול טורונטו הקאבס היו דומיננטיים וכמובן, נהנו מעוד תצוגת על של לברון ג'יימס. הראפטורס פינטזו שהפעם יצליחו לעבור את המשוכה, ולא היו קרובים בשום צורה. ההגנה, שנראתה מאוד פגיעה מול אינדיאנה, הסתדרה הרבה יותר בקלות עם התקפת הבידודים הצפויה של טורונטו, שהפכה מבינונית לגרועה כשקייל לאורי נפצע.

אז ג׳יימס היה אדיר, כהרגלו, ויכול להיות שהוא מגחך על כל נושא הדקות (הממוצע הכי גבוה שלו מאז מיאמי), כי כולנו בני תמותה והוא משהו אחר. אבל כשמדובר ללא ספק בשמונת המשחקים הכי קלים שיהיו לקליבלנד בפלייאוף הזה, 42 דקות הן יותר מדי. למזלו, בהגנה המצ׳-אפ איפשר לו ברוב הזמן לשחק רחוק מהכדור ולהגיע לעזרה, התחום בו הוא משפיע יותר מכל בצד הזה של המגרש (בעוד השמירה שלו אחד על אחד בנסיגה כמה שנים, חלק מבחירה כדי להפחית עומס).

מדי פעם הוא עבר לג׳ורג׳ ודרוזאן כדי לעצור מומנטום, אבל עם הנטל העצום שמוטל על כתפיו בהתקפה, לברון נהנה מהפריבילגיה הזו במשך שמונה משחקים, וכנראה שלעוד 4-5 בגמר המזרח. בסדרה אפשרית מול גולדן סטייט, הפריבילגיה הזו לא תישמר. לקווין דוראנט יש את היכולות לסחוט מג׳יימס את כל מה שיש לו, בדומה לקוואי לנארד ב-2014. KD גם לא יידרש לשמור עליו כל הזמן בדומה לכוכב הספרס, ואמור לנצל את זה כדי לעייף אותו עד כמה שניתן, גם אם הקליעה לא תהיה שם בערב כזה או אחר.

הפיק-אנד-רול של דוראנט עם סטף קרי, בו הוא מתגלגל פנימה או בורח החוצה לזריקה, כמעט ולא נראה עד כה, למעט בהבלחות בקלאץ׳ מול יוטה, אבל ככל הנראה מדובר בנשק יום הדין של גולדן סטייט, והיא מעדיפה לא לתת לקליבלנד הרבה וידאו שלו. בניגוד לאותו מהלך עם דריימונד גרין או קליי תומפסון, עם דוראנט זה פתח לאינספור אפשרויות, כאלה שמזיזות את ההגנה הלא מאוד ממושמעת של קליבלנד מספיק כדי לפתוח מספיק חריצים להתקפה הכי יעילה בפלייאוף הזה.

וזה מביא אותנו לגולדן סטייט. גם היא קיבלה כמה הנחות בדמות הפציעות של יוסוף נורקיץ׳ וג׳ורג׳ היל, וגם היא הרשימה יותר בסיבוב השני. בעיקר נרגעו הרוחות אחרי שדוראנט פספס כמה משחקים, ועלו חששות על היעדרות ממושכת יותר. סוויפ על פורטלנד היה דבר שבשגרה, בהתחשב בקצב ובמצ׳-אפים הנוחים. הג׳אז היוו יריבה אחרת, יותר דומה לסן אנטוניו בכל הקשור לקצב, ההגנה והגבוהים שיודעים לשמור על הטבעת. ועדיין, לא היה שלב בארבעת המשחקים שהווריירס איבדו שליטה.

רבות דובר וידובר על אחד האלמנטים הכי חשובים בהתקפת שתי הקבוצות, כזה שסביר שיכריע במידה מסוימת את סדרת הגמר בין השתיים. הכוונה כמובן לשלשות. הן מרכיב הולך וגדל בחשיבותו של כל קבוצה, אבל במיוחד אצל הקאבס והווריירס. קליבלנד קלעה 35.4 אחוזים מהנקודות שלה בעונה הסדירה מחוץ לקשת, נתון שעלה ל-37.7 בשמונת משחקי הפלייאוף. אצל גולדן סטייט מדובר בפקטור פחות חשוב משהיה בעבר, ואת זה אפשר לייחס בעיקר להשתלבותו של דוראנט.

סגנון המשחק של KD מאפשר התקפה יותר מגוונת, ויכולת להסתגל במקרים בהם השלשות לא צוללות פנימה, מה שהיה חסר במשחקים 5-7 בשנה שעברה, בהן הגנת הקאבס אילצה את הווריירס להשליך 41 שלשות לערב, בפחות מ-36 אחוזים. הרבה מהן היו תוצאה של התקפה תקועה, ובזה דוראנט אמור לעזור מאוד. פחות מההתקפות שלה מסתיימות בשלשה, ובפלייאוף הנתון אפילו יורד מעט, בניגוד לעלייה בפלייאוף שעבר. נראה שזה עובד, בין אם מסתכלים על העלייה באחוזים מהשדה או יותר בפירוט על הביצוע בדקות האחרונות, שלא מזכיר את החדגוניות שעלתה לווריירס בשני הפסדים בשני הסיבובים הראשונים, ו-7 נוספים עד סוף הפלייאוף.

מה שעשוי להתברר כיותר מכריע הוא הצד ההגנתי. באופן כללי, ההגנה של הווריירס הייתה מהטובות בליגה לאורך העונה הסדירה, ורק מולה היריבות קלעו בפחות מ-44 אחוז. בפלייאוף, מול שתי קבוצות התקפה טובות מהממוצע, הנתון הזה השתפר ל-40.7 אחוז. זו ירידה של 5-6 אחוזים מהממוצע העונתי של פורטלנד ויוטה. נכון, בפלייאוף יש ירידה טבעית באחוזים, השמירה מתהדקת והלחץ עולה, אבל מבט לצד של קליבלנד מראה מצב שונה. הגנת הקאבס ספגה קיתונות של ביקורת לאורך העונה, ובצדק רב: 45.8 אחוז מהשדה של יריבותיה אמנם מדרגים אותה במקום ה-16, כלומר ממוצעת, אבל בפרמטרים אחרים היא דורגה ב-5 המקומות האחרונים בליגה: חטיפות, נקודות מאיבודים, חסימות, ובאופן כללי היא נראתה מאוד לא מחוייבת ונעולה לפרקי זמן ארוכים מדי.

האינטנסיביות שלה עלתה והשחקנים של טיירון לו כבר הוכיחו שהם יודעים להעלות הילוך כשמגיע האביב, אבל המחמאות על השיפור צריכות להילקח בערבון מוגבל, בהתחשב ביריבות. קודם כל, מבחינת אחוזי השדה אין שום שיפור, אפילו עלייה קלה של 0.1 אחוז, ואין כמעט הבדל בין הקליעה של הפייסרס והראפטורס בעונה הסדירה לבין התצוגות שלהן לאורך ארבעה משחקים כל אחת מול קליבלנד. היא יכולה להגיד לעצמה שהיא ממשיכה למנוע את הזריקה מחוץ לקשת, מטרה עליונה מבחינתה לאורך כל העונה, אבל לעשות את זה מול אינדיאנה וטורונטו, שדורגו בעונה הסדירה בשליש התחתון במספר השלשות, זו חוכמה קטנה. מי מבין וושינגטון ובוסטון אמורה להקשות קצת יותר בנושא הזה, ובוודאי מי שתייצג לבסוף את המערב.

כל זה לא מבטיח שום דבר לקראת מה שצפוי לנו ביוני, וכמובן שקיימת האפשרות, גם אם לא סבירה, שבכלל נקבל מצ׳-אפ שונה על האליפות. חשוב מכך, הסדרה הבאה של כל אחת משתי הפייבוריטיות הגדולות צפויה ללמד אותנו הרבה יותר משמונת המשחקים הראשונים שלהן. בינתיים, המטאטא של הקאבס והווריירס מתהדר בשני סוויפים, מול שתי קבוצות שונות, במהלכם ראינו יכולת לנצח בדרכים שונות. אבל גם הרושם שנותר משני הסיבובים, גם אם על הנייר, דומה. ניפגש, כנראה, עוד שלושה שבועות.