"עשרים אלף איש ואתה הראשון,
עשרים אלף איש, אחריך שון.
צועדים בשקט עם פרחים,
שתי אחיות, 20,000 אחים.
אוהדי הכדורגל שהגיעו עם הצעיפים של הקבוצה
ובחורה עם דגל, שלא ברור למה היא כל כך בוכה
בלי להכיר אותך".
כך כתב ברגישות רבה הזמר, אריאל הורוביץ, לאחר נפילתו של שון, החייל הבודד, בסג'אעיה עזה, בעיצומו של מבצע "צוק איתן". הלוויתו של שון תפסה אותנו, שחקני מכבי חיפה בזמן מחנה אימון טרום עונתי באוסטריה, ונבצר מאיתנו להשתתף בטקס, אך גם משם נחשפנו והתרגשנו עד דמעות בהיוודע יזמת ארגוני האוהדים שקראו ללוות את שון, לוחם חטיבת גולני, לדרכו האחרונה.
זו היתה שעתה היפה של החברה הישראלית, שגילתה סולידריות רחבה כלפי חייל אמיץ-לב, שהקריב את חייו להגנת-המדינה. כשראיתי את המחווה, התמלאתי גאווה להיותי יהודי, ישראלי, ציוני ושחקן המשתייך למועדון מכבי חיפה, שהראה עוצמות מצמררות.
את שון לא הכרתי באופן אישי, גם לא את משפחתו היקרה, שכן אנחנו השחקנים הפעילים, שומעים לא פעם על מקרה מרגש או כואב וחשים אמפתיה רבה לאוהדינו, אך זה בלתי אפשרי להכיר את כולם מקרוב, גם אם נרצה בכך.
מכל מקום, סיפורו האישי של שון כרמלי פרט על נימי נפשי. אני לא יודע יודע לאשורי מה היא הסיבה האמיתית לכך: אולי בשל היותו חייל בודד, יתכן משום שיכול היה להשתחרר בשל פציעה בקרסול מהפעילות האחרונה בה נפל חלל. מי יודע? אולי גם בשל השאיפה שלי שלא התממשה לשרת בצה"ל כחייל קרבי.
אחרי שחזרנו לישראל, מספר שחקנים והצוות המקצועי ביקרנו מספר פעמים בביתו של שון. הכרנו את משפחתו המקסימה, אלון ודליה ההורים, ושתי האחיות: גל ואור.
ברור לי כשמש, שהן כשחקן פעיל, והן לאחר פרישתי מכר-הדשא, אשמור על קשר הדוק עם משפחת כרמלי ואין אלה דברים מן הפה ולחוץ. כיום, בכל פעם שמזדמן לי או למישהו מקרב האגודה, אנחנו מגיעים לבית המשפחה המיוחדת במינה, אוהבים להתארח, וכשצריך, משתדלים למלא כל משאלה.
לסיום שון, כמאמר השיר, צברת 20,000 אחים לפחות. מרביתם צבועים כמובן בירוק, אך נגעת בעשרות אלפים מכל גווני קשת.
יהי זכרך ברוך.