שלוש על שלוש: פתיחת הפלייאוף של 3 הגדולות
התלות המוחלטת של הקאבס באירווינג ובלברון, התקומה של טוני פארקר בספרס והאיש שיכול לקחת את הווריירס עד הסוף. פתיחת הפלייאוף של קליבלנד, סן אנטוניו וגולדן סטייט מצביעה על מגמות שעשויות להפוך לקריטיות לקראת רגעי ההכרעה. עמדה בפוסט
הצרות של קליבלנד: בשני המשחקים הראשונים נגד אינדיאנה, הקאבס המשיכו להראות את אותו כדורסל שבלוני שהראו לאורך כל העונה. לברון ג'יימס וקיירי אירווינג הם בערך כל ההתקפה של טיירון לו, שמבוססת על משחק בין שניהם וריווח מקסימלי של המגרש, כשטריסטן תומפסון אורב לריבאונד ההתקפה (11 כדורים חוזרים בהתקפה בשני המשחקים הראשונים) בכל פעם.
הסגנון הלא יפה לעין עבד בינתיים נגד הפייסרס, גם כן לא בצורה מעודדת יותר מידי. לברון וקיירי זרקו ביחד 44 (20 ג'יימס, 24 אירווינג) מתוך 76 הזריקות של האלופה במשחק. קווין לאב הגיע ל-27 נקודות, הרבה בזכות 12 מ-12 מקו העונשין. הקאבלירס ניצלו מיס-מאצ' של לאב בצבע שהוציא מזה תפוקה יפה, אבל גם זה יוצר משחק סטטי חסר תנועה, תלוי כמעט בצורה אבסולוטית ביכולת האישית של הכוכב.
הסגנון הזה פשוט לא יכול לעבוד לאורך זמן – גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. התוצאה הכוללת של רבע מספר 4 בשני המשחקים הראשונים היא 38:57 לטובת אינדיאנה. זאת מגמה שהתחילה כבר בעונה הסדירה, כשאת הרבעים האחרונים שלה קליבלנד הייתה מפסידה בממוצע ב-1.2 נקודות, מקום 27 בליגה.
בשני המשחקים הראשונים בסדרה לברון שיחק מעל ל-40 דקות. שחיקה כל כך מוקדמת של הכוכבים - אם זה בסגנון המשחק ואם זה במספר הדקות - יעלה ללו בהמשך הפלייאוף, כשקבוצות יותר חזקות מאינדיאנה כן ידעו לנצל את זה לניצחונות.
הבשורה של סן אנטוניו: כצפוי, הספרס ממש לא מתקשים מול ממפיס. קוואי לנארד כהרגלו מוביל את הקבוצה ושובר שיא קריירה בנקודות בכל משחק, אבל הבשורה המשמחת, והחשובה יותר מבחינת גרג פופוביץ', היא היכולת הטובה של טוני פארקר. הצרפתי הוותיק קלע בממוצע בשני המשחקים הראשונים 16.5 נקודות ב-23 דקות משחק בלבד. פארקר 5 מ-7 מחוץ לקשת בסדרה ונראה שהוא נכנס למצב פלייאוף כבר בשלב מוקדם.
היכולת ההתקפית של הרכז היא קריטית לספרס, בעיקר לקראת סדרה עתידית מול גולדן סטייט. סן אנטוניו צריכה לחשוב על פתרונות התקפיים להגנה המצוינת של הווריירס, ובעיקר דרך שתגרום לשחקנים של סטיב קר לעבוד בשני צדדי המגרש.
יכולת קליעה יציבה של פארקר תפתח את כל המשחק של סן אנטוניו, אם זה בשביל אחרים ואם זה בשבילו. ההגנה לא תוכל לרמות ממנו ולקחת צעד אחורה ובנוסף, סטף קרי יצטרך לעבוד קשה בהגנת אחד על אחד, הצד הפחות מועדף עליו בהגנה (לעומת העזרה בהגנה, אותה הוא עושה מצוין בעיקר בגלל יכולת החטיפה הטובה שלו).
בעונה שעברה הקאבלירס תקפו לא פעם את קרי בסדרת הגמר, כולל במהלך החשוב ביותר של הסדרה, כשאירווינג קלע את השלשה שהכריעה את משחק 7. בנוסף, יתרון הגובה של פאו גאסול ולמרקוס אולדריג' בצבע יוכל לבוא לידי ביטוי בצורה יותר טובה כשיש איום נוסף מחוץ לקשת.
מול "הרכב המוות" של גולדן סטייט, שלמרות האתלטיות האדירה שלו עדיין חסר כמה סנטימטרים, זה יכול להיות אחד היתרונות העיקריים של הספרס. במקרה בו התיאום בין הגבוהים של פופוביץ' עובד מצוין, פארקר פותח המשחק עם הקליעה וכמובן יכולת החדירה המצוינת שלו וקוואי משחק כמו קוואי, הווריירס יצטרכו לחשוב הרבה בשביל למצוא פתרונות.
האיש שיסחוב את הווריירס עד הסוף: בנתוני הדראפט שלו כתוב שגובהו של דריימונד גרין ללא נעליים הוא קצת פחות מ-1.98 מטר. זה ממש לא מנע ממנו לחסום 5 פעמים נגד פורטלנד, כולל גג אחד מדהים על נואה וונלה. היכולת הזאת ממש לא מפתיעה. במהלך העונה הרגילה רק שחקן אחד בליגה הגן על הטבעת יותר טוב מדריימונד, רודי גובר שמו. כשמסתכלים על ההבדלים הפיזיים בין השניים, העובדה ששמו של גרין מוזכר יחד עם הענק הצרפתי בקטגוריה הזו היא מרשימה בצורה בלתי רגילה.
היכולת של דריימונד לשמור על עמדות 1 עד 5 היא ממש לא קלישאה, וההשפעה שלו על המשחק היא כמעט אבסולוטית. היכולת שלו גם לקטוף ריבאונדים בנוסף ליכולת החסימה ולהוביל את ההתקפה בכידרור, היא הבסיס לכל התקפת המעבר של גולדן סטייט.
באופן מאוד לא מפתיע מדד הפלוס מינוס שלו היה הכי גבוה בקבוצה, שהובילה בהפרש של 15 נקודות בדקות על המגרש. במובן מסוים (אבל אכן נתון לוויכוח), גרין הוא השחקן החשוב ביותר במערך של הווריירס. הקאמבק של קליבלנד בעונה שעברה התחיל במשחק מספר 5, אותו גרין פספס בגלל השעיה. כל עוד דריימונד יהיה עסוק רק בכדורסל, הוא יוביל את גולדן סטייט הכי רחוק שאפשר.