מר גמיש: כך אלגרי המציא את יובה מחדש
השימוש ב-6 מערכים, השחקנים שמוצבים בשלל תפקידים וההפיכה של מנדז'וקיץ לאקס פקטור. אם בעבר יובה זוהתה עם שיטה אחת, אלגרי הפך אותה לקבוצה מגוונת, שמצליחה להפתיע בכל פעם מחדש. המאמן שמצליח להמציא מחדש את הביאנקונרי מחכה לבארסה
ב-7 ליולי 2005 מסימליאנו אלגרי, אז מאמן ס.פ.א.ל, שדשדשה בסרייה C1 (הליגה השלישית באיטליה), הגיש תזה בת 18 עמודים בסיום קורס המאסטר להכשרת מאמנים של ההתאחדות האיטלקית לכדורגל. נושא התזה היה הדגשת החשיבות של מאפיינים מסוימים הנדרשים לשחקני הקישור במערך של 3 קשרים, הנדרשים כדי להעמיד חוליית קישור חזקה ויציבה. לפי התזה של אלגרי, יש צורך להרכיב שחקן יצירתי וכריזמטי באמצע, ומסביבו קשר טכני שיכול לייצר מצבים לחלוצים, וקשר פיזי שלוקח על עצמו משימות הגנתיות.
ואכן, כשאלגרי הוצג ביובנטוס באופן רשמי בקיץ 2014, תחת עיניהם הבוחנות של העיתונאים ואנשי הצוות, נשאל הטוסקני, שנחת בטורינו כמאמן מילאן המפוטר, לגבי המערך עמו ירוץ וענה: "אני אוהב לקרוא לזה 4-3-ואז נראה. תלוי במאפיינים של השחקנים. למזלי, זהו המערך היחיד אותו אני צריך להנחיל כאן, מכיוון שיש כאן כבר מערך נוסף שכבר עומד ועובד".
אלגרי ידוע כמאמן שאוהב ויודע לנצל את המקסימום מהסגל שעומד לרשותו, אך מנגד גם באופיו הפרגמטי. מתחילת הקדנציה שלו ביובנטוס אלגרי, כמו שף איטלקי, אהב לבשל באיטיות את הקבוצה שלו בדמותו כדי שתבשיל בזמן הנכון.
ניתן היה לראות את זה הן בשילובם האיטי של שחקני רכש והצבתם בעמדותיהם האידיאליות - כמו שעשה, לדוגמה, עם פאולו דיבאלה, אלכס סנדרו וחואן קוואדרדו - והן בהטמעת המערך האידיאלי עבור שיטת המשחק שלו לצד היתרונות הבולטים של שחקני המפתח בסגל שלו. מנגד, כשהדברים לא עבדו, אלגרי ידע תמיד לחזור ל-3-5-2 המוכר והטוב, מורשת של קודמו בתפקיד, אנטוניו קונטה, המתבסס על קישור דומיננטי וחוליית ההגנה המתואמת והבלתי נלאית של הביאנקונרי.
בשלוש עונות בטורינו, אלגרי העמיד את השחקנים על המגרש בלא פחות מ-6 מערכים שונים, כאשר לפרקים שיחק עם 4-3-1-2 (דומה לקישור בצורת יהלום), 4-3-3 (לעיתים עם ווינגרים טבעיים, לעיתים רחוקות עם 3 חלוצים), 4-3-2-1 (שיטת עץ אשוח), 4-4-2 קלאסי (שהפתיע את פפ גווארדיולה ובאיירן מינכן עד לישורת האחרונה של שמינית הגמר אשתקד) ו-3-4-3 (יותר נכון יהיה לקרוא לזה 3-4-1-2).
יש ארבע סיבות שהופכות את הנתון הזה למיוחד יותר: האחת היא שלא מעט מהפעמים אלגרי שיחק במערכים שונים מכורח הנסיבות – עזיבת שחקני מפתח, פציעות וכו'. השניה היא העובדה שהמאמן אוהב להכין את השחקנים טקטית למערך א-סימטרי. כלומר – על הנייר יובה עולה במערך אחד, אך על המגרש השחקנים לא תמיד עומדים בקו אחד, ולעיתים תוקפים במערך אחד ומגנים במערך אחר, לעיתים שחקן הגנה עומד בקו אחד עם הקישור באגף אחד, ולעיתים שחקן אגף חותך לאמצע.
השלישית – אלגרי חטף לא מעט ביקורות, לעיתים על חוסר עקביות ולעיתים על התעקשות על צורת משחק שלא עובדת. כשנאלץ להתעמת עימן, הוא יישר מבט לשואל וענה משפט שהפך להיות המנטרה שלו: "עונת כדורגל היא ריצת מרתון, לא ספרינט קצר. תשפטו אותי כשהעונה תסתיים", ואכן המאמן זכה פעמיים רצוף בדאבל, ונמצא במרחק יריקה מטרבל. הסיבה הרביעית היא שבעוד שבעונה הראשונה יובנטוס שיחקה תחת אלגרי בשני מערכים, בעונה השנייה היא שיחקה לאורך כל העונה ב-4 מערכים, העונה המאמן השתמש כבר ב-6 מערכים, ואז הגיע המערך השביעי.
אלגרי כבר מורגל להגיע לפתיחת עונה כמאמן יובנטוס כשמולו אתגרים ומבחנים קשים. בעוד בעונת הבכורה היה עליו להוכיח שהוא ראוי להיכנס לנעליו של קונטה, בקיץ לאחר מכן הוא נאלץ להתמודד עם נטישה של לא פחות מ-3 שחקני מפתח בסגל (אנדראה פירלו, ארתורו וידאל וקרלוס טבז).
בשני המקרים, כאשר עמד עם הגב לקיר באמצע העונה, אלגרי שלף מהשרוול אס, שינה מערך ושיטת משחק, והמשיך כל הדרך אל הדאבל. הקיץ הוא שוב נאלץ להתמודד עם נטישה, הפעם של פול פוגבה. בעוד מסע הרכש של יובה היה יותר ממרשים עם החתמותיהם של דני אלבס, מיראלם פיאניץ' וגונסאלו היגוואין, ניכר היה שדווקא פוגבה הותיר חור גדול במרכז השדה, שנותר פגיע ונטול עוצמה למעט סטפאנו סטורארו האפרורי.
פיאניץ' סבל מפתיחת עונה מגומגמת והוא לא בדיוק ידוע ביכולות הפיזיות שלו, סמי ח'דירה התמודד עם ירידה חדה בכושרו וקלאודיו מרקיזיו עדיין מתאושש מקרע ברצועה. אלגרי ניסה שוב להסתמך על ה-3-5-2 המוכר והטוב, אך יכולת ירודה הובילה לתוצאות גרועות, ולמאמני היריבות היה קל להתמודד עם מה שפעם הייתה נקודת החוזקה של יובה, והפכה לנקודת תורפה. לאחר שהגברת הזקנה יצאה מושפלת מגנואה בהפסד 3:1 מפתיע, הסביר מאמן היריבה, איוון יוריץ' שלנצח את יובה זו לא משימה בלתי אפשרית: "אם תהיה אגרסיבי, תלחץ אותם חזק ותרוץ אליהם – יש לך סיכוי". ואכן, גם בהפסדים מול אינטר, מילאן ופיורנטינה היה ניתן לראות איך מרכז השדה של הביאנקונרי קרס ולא הצליח לתפקד.
אפשר לומר שההפסד לוויולה היווה את נקודת המפנה, כאשר מיד לאחר מכן אלגרי הפתיע את כולם ועלה מול לאציו המרשימה במערך כל כך לא אופייני לטוסקני, מערך התקפי של 4-2-3-1. אלגרי צמצם את נקודת התורפה, הקישור, בעוד הוא שיחק על הנקודות החזקות ביותר של הסגל שלו – מגנים תוססים ודומיננטיים ששולטים באגפים (אלבס, סטפן ליכטשטיינר ואלכס סנדרו), וחולייה של 4 שחקני התקפה, כאשר פאולו דיבאלה תיפקד כשחקן שמאחורי היגוואין, חואן קוואדרדו המהיר והדינאמי עשה שמות באגף ימין, ואילו הענק הקרואטי, מריו מנדז'וקיץ', הוסט לאגף שמאל, ופה הבשורה הגדולה באמת של המערך.
בעוד מנדז'וקיץ' רחוק שנות אור מלהיות שחקן כנף קלאסי, אלגרי מנצל עד הסוף את היכולות שגרמו לו להרוויח את הכינוי האוקסימורוני: "החלוץ הדפנסיבי הטוב באירופה".
https://t.co/RNXsuyJszG - Puas Dengan 4-2-3-1, Bagaimana Nasib 3-5-2 Juventus? pic.twitter.com/aev5IDnuIi
מנדז'וקיץ' יודע ללחוץ את שחקני ההגנה של היריבות בצורה מדהימה. גם בגיל 30 הוא לא מפסיק לרוץ לרגע מבלי להתעייף, ולא חושש להיכנס לעימותים, מה שמייצר את כושר ההרתעה המדהים שלו בקרב שחקני הגנה. בפן ההתקפי הוא מוסיף מימד פיזי כשיוצר מיסמאצ' ברור מול מגנים ימניים, שהם לרוב לא פיזיים כמוהו, ומשחרר את אלכס סנדרו לגיחות המפורסמות שלו באגף שמאל.
גם אם תפוקת השערים ירדה באופן ניכר, הקרואטי מקריב המון למען אלגרי והקבוצה, ועובד למען חבריו, כאשר המרוויח העיקרי הוא היגוואין, שעד כה מחזיק במאזן של 23 שערים בכל המסגרות. "אני מאוד אוהב את המערך החדש. הוא גורם לנו להיראות טוב יותר, ואני שמח שאלגרי הראה אומץ כשהחליט שנשחק כך", התייחס היגוואין לשינוי המערך, "כמובן שהכל תלוי בגישה שלנו, אך אפשר היה לראות גם שהיריבות בקושי סיכנו את השער שלנו".
ואכן, מהרגע שיובנטוס עברו לשחק במערך החדש, הביאנקונרי ניצחו ב-11 מתוך 14 המשחקים ששיחקו בכל המסגרות, כבשו 30 שערים (2.14 שערים למשחק בממוצע) – וספגו 10 שערים בלבד (0.71 שער חובה למשחק בממוצע). ואם בא-סימטריות במערך של אלגרי עסקינן: מבט על הצורה בה השחקנים עומדים בעת שהם מגנים, יראה שבחלק נכבד מהזמן הקבוצה עומדת הגנתית כמו 4-4-2 קלאסי, כאשר קוואדרדו ומנדז'וקיץ' יורדים לעזור לפיאניץ' וח'דירה במרכז השדה, ודיבאלה על הקו ביניהם לבין היגוואין, כששלושתם שם גם כדי לעזור ליובה לצאת להתקפת נגד מהירה.
החיסרון היחיד בכך שאלגרי הציב 4 שחקני התקפה בהרכב הפותח שלו הוא השמיכה הקצרה בה הוא אוחז בכל הקשור לשחקני ההתקפה שיושבים על הספסל. פציעתו של מרקו פיאצה, שגמר את העונה, ככל הנראה טרפה את הקלפים. מאידך, מעלה טקטית נוספת של המאמן היא היכולת שלו לגרום לשחקנים שברשותו להסתגל לעמדות ותפקידים חדשים להם על המגרש, תוך ניצול מקסימלי של יכולותיהם, מה שמחפה על חסרונותיהם.
הוא עשה זאת עם קלאודיו מרקיזיו, שעבר הסבה לעמדתו של אנדראה פירלו בתור הרג'יסטה שמנווט את המשחק מאחור, עשה זאת עם וידאל כשהסיט אותו מעט קדימה להיות קשר התקפי וקו הלחץ הראשון בחצי המגרש של היריבה, וכעת הוא עושה זאת עם דיבאלה, שבמקום עמדת החלוץ השני הטבעית לו הוא זז מעט אחורה יותר, ונדרש לא אחת לרדת ולעזור לקישור לפתח התקפות וליצור מצבים לחבריו. תוסיפו לכך את פיאניץ', שנכנס אט-אט לתפקידו של מרקיזיו ועושה זאת בשקט אך בהצלחה, ואת אלכס סנדרו ואלבס, שלעיתים תופקדו כשחקני כנף ולא כמגנים קלאסיים, ותקבלו דרך יצירתית נוספת לגוון טקטית ולבלבל את מאמני ושחקני היריבה.
אמנם אלגרי הוא לא מהשמות הסקסיים ביותר מבין כל היושבים על ספסלי קבוצות העל של אירופה, אך בזכות כל המעלות האלו, אין זה פלא שהוא מקושר כבר מספר חודשים לארסנל בתור יורשו של ארסן ונגר, ואף קולות חדשים בוקעים מכיוון ברצלונה, שמחפשת פתרון ליום שאחרי לכתו של לואיס אנריקה בקיץ הקרוב. בעוד אין ספק שהג'וב של בארסה יכול לפתות כל מאמן, ואילו אלגרי, שרואה את עמיתיו האיטלקיים מצליחים באירופה, טען שיבוא יום והוא יאמן באנגליה, "ה-La Stampa" מדווח כי הכל מוכן לקראת הארכת חוזהו של המאמן עד קיץ 2020, וזה לא ממש מפתיע, הרי אלגרי הוא אחד שמעדיף מרתונים, ולא ריצות ספרינט.