חיים ומוות: המאבק של אוהדי הכדורגל במצרים

ביום שני האחרון אישר בית המשפט העליון במצרים גזר דין מוות בתליה ל-11 אוהדים של קבוצת הכדורגל אל-מאסרי, בשל מעורבותם באירועים אלימים שפרצו במהלך משחק של קבוצתם נגד אל-אהלי, אלו שהסתיימו במותם של כ-74 אוהדי היריבה. "משחק הדמים",  כפי שמכונה במצרים, התרחש בשנת 2012 ונחשב לאסון הגדול ביותר בהיסטוריה של הספורט המצרי. למי שעוקב אחר הפוליטיקה והספורט במצרים, ברור שהאירוע מהווה רק חלק קטן מפאזל גדול יותר, המרכיב את היחסים המתוחים בין אוהדי הכדורגל המאורגנים במדינה - האולטראס, לבין המשטר וזרועותיו.

כדי להבין את ההתרחשויות צריך לחזור לתחילת שנת 2011, עת נשבו במדינות הערביות רוחות המהפכה של "האביב הערבי". טענות לכישלון בתחום החברתי, המדיני והכלכלי הובילו לגל הפגנות עממיות שהחל בתוניסיה ויצר אפקט דומינו בעולם הערבי. במצרים פרצו מחאות כנגד הנשיא מובארק, שהגיב בניסיון לדכא את ההפגנות בצורה אלימה.

היד הקשה והאטימות של השלטון כלפי דרישות העם ליבו את אש המהפכה, וכ-18 ימים מפרוץ המחאות הנשיא להודיע על התפטרותו לאחר כשלושה עשורים כנשיא כל-יכול. בין הגורמים הבולטים והמוכרים שפעלו ב"מהפכת ה-25 בינואר", ניתן למנות את תנועת האחים המוסלמים והרשתות החברתיות, אך אין ספק שהגורמים המפתיעים ביותר היו ארגוני האולטראס של קבוצות הכדורגל מקהיר.

קבוצות האוהדים ובראשם ה'אבירים הלבנים' של אל-זמאלק ו-'אולטראס אלאווי' של אל-אהלי, הקבוצות הגדולות והמעוטרות ביותר באפריקה ויריבות מושבעות, הוקמו בשנת 2007 והפכו במהרה לארגוני האוהדים המשפיעים במצרים. במדינה שבה התארגנויות אזרחיות כמעט ולא קיימות, לא לקח זמן רב עד שארגוני האולטראס סומנו על-ידי המשטר כאיום פוטנציאלי. 

וכך, מאז הקמתם סבלו האולטראס מרדיפות של כוחות הביטחון, כאשר עימותים בתוך האצטדיון ומחוצה לו הפכו לדבר שבשגרה. במהלך השנים אוהדי כדורגל נאסרו פעמים רבות ללא משפט ופשיטות משטרתיות על מועדוני האוהדים בוצעו מדי שבוע, במה שהתסיס את מערכת היחסים בין האולטראס לבין המשטר.

לא עבר זמן רב וההשפעה של האולטראס זלגה אל מעבר לחומות האצטדיון, בעוד ההתנגדות לממסד נותרה סימן ההיכר שלהם.  נחושים, עניים, בעלי מודעות חברתית וניסיון רב בעימותים אלימים עם כוחות המשטרה, צברו האולטראס אהדה רבה ברחוב המצרי. השנאה למשטר איחדה בינם לבין שכבות גדולות בעם: צעירים, מובטלים ומתוסכלים שסבלו מאותה נחת זרוע.

צעירים רבים הצטרפו לשורות הארגונים בשל קוד ההתנהגות הקשוח שאימצו לעצמם, תחושת השייכות והערבות בין חבריהם והעמידה הבלתי-מתפשרת מאחורי הצבעים של קבוצותיהם - לבן עבור האבירים הלבנים מזמאלק ואדום של השדים האדומים של אל-אהלי.

"במצרים, בשונה מאירופה, הרחוב לא היה מעורב בפוליטיקה", כך לדברי שריף חסן, עיתונאי וחבר ותיק באולטראס של-אהלי. "באירופה, ארגוני אוהדים מזוהים מסורתית עם אידיאולוגיות פוליטיות. כאן המצב שונה. צעירים הופכים קודם כל לאולטראס, ורק אז מתעוררת אצלם המודעות הפוליטית. מרבית הצעירים כלל לא התעניינו בפוליטיקה, זכר לדיכוי של המשטר הישן. מרביתם רק רצו להרגיש שייכים למסגרת חברתית כלשהי, ולקבל הזדמנות לבטא את עצמם. במדינה שבה חופש הביטוי המועט תוחם למגרשי הכדורגל, הפכו משחקי הליגה המצרית לאחת הזירות היחידות בהן יכלו הצעירים לפרוק את התסכול שלהם".

היה זה טבעי שארגוני האולטראס של שני מועדוני הפאר מקהיר, שהפכו בתוך מספר שנים בודדות לקבוצות המאורגנות הגדולות במדינה אחרי האחים המוסלמים, ייקחו חלק פעיל בהתקוממויות העתידות לבוא במצרים. מעורבותם החלה ב-22 בינואר 2011, כאשר גורם אנונימי פרסם סרטון של התנגשויות אלימות של האולטראס עם המשטרה משנים עברו, תוך הצגת כיתוב המעודד אזרחים לצאת ולהפגין ברחובות ב"יום הזעם" שנקבע ל-25 בינואר. באותו סרטון שהפך במהרה לוויראלי, הובטח שהאולטראס יגיעו בהמוניהם ויגנו על המפגינים מידם של כוחות הביטחון. ואכן, האולטראס עמדו במילתם. ב-25 בינואר אלפי אולטראס יצאו להפגין בכיכר תחריר.

כוחות הביטחון שמנו אלפי שוטרים וחיילים, השתמשו בגז מדמיע, כדורי גומי ואף באש חיה בניסיון לפזר את המפגינים. באותו יום נהרגו ארבעה מפגינים ואלפים נפצעו, באירוע ששימש כיריית הפתיחה למחאה עממית גדולה הרבה יותר. במשך כל לילה מאז, הובילו האולטראס את ההפגנות בקהיר. הם תועדו משליכים בקבוקי-תבערה, חוסמים רחובות ומלהיבים את ההמון בשירי מחאה מהיציעים, תוך שהם מפגינים אומץ אדיר כנגד כוחות הביטחון.

אחת מנקודות המפנה במחאה התרחשה ב-2 לפברואר, בעימות שידוע במצרים כ"קרב הגמלים". לאחר מספר ימים של מחאות בלתי-פוסקות הודיע מובארק כי יסיים את כהונתו בסוף אותה השנה, והבטיח כי לא יתמודד בבחירות הבאות. הודעה זו לא שכנעה את המפגינים שדרשו את התפטרותו המידית. מובארק החליט בתגובה להשתמש בכל האמצעים שעמדו לרשותו.

עשרות שכירי-חרב רכובים על גמלים וסוסים וחמושים במוטות ברזל וסכינים דהרו לתוך ההמונים בכיכר תחריר במטרה לפנות את האזור ממפגינים. על אף התוצאות הקשות של העימותים (כשלושה הרוגים ועשרות פצועים) המפגינים הצליחו למנוע מהתוקפים להשתלט על הכיכר. רבים במצרים טוענים כי לולא האומץ של האולטראס באותו אירוע, שהפך מאז למיתוס של גבורה ברחוב המצרי, מובארק לא היה מפנה את כס השלטון.  העמידה האיתנה של המפגינים השתלמה לבסוף, ולאחר כ- 18 ימי מחאה ומעל 800 אזרחים הרוגים, הנשיא נאלץ להתפטר ולהעביר את השלטון לידי הצבא.

לאחר קץ שלטונו של מובארק המאבק נמשך
התקווה של אנשי האולטראס למציאות טובה יותר לאחר נפילת המשטר הישן התנפצה לרסיסים ב-1 לפברואר 2012, מספר ימים לאחר יום השנה למהפכת ה-25 בינואר, באירוע שייזכר כאחד האסונות הגדולים בתולדות מצרים. האלופה אל-אהלי, מלווה באלפים בודדים מאוהדיה, יצאה לעיר החוף, פורט סעיד, למשחק ליגה נגד אל-מאסרי בחוץ. לקראת סופו של המשחק,  הקהל המקומי פרץ לכר הדשא במטרה לתקוף את אוהדי אל-אהלי. 

74 אוהדים נהרגו בתוך האצטדיון מפגיעות של סכינים, אבנים, מקלות וזיקוקים. רבים נזרקו מן היציעים הגבוהים, ועשרות נמחצו למוות בשל הבהלה הגדולה שנוצרה באצטדיון. על אף האלימות הקשה והמתועדת של אוהדי אל-מאסרי, רבים במצרים הפנו אצבע מאשימה לעבר כוחות הביטחון וראו באירוע כנקמה מתוכננת של המשטרה באולטראס על מעורבותם במהפכה.

אלה טענו שהמשטרה דאגה לנעול את שערי היציאה מהיציע במטרה למנוע מהקהל לברוח החוצה, והאשימו את השוטרים בכך שאפשרו לקהל מקומי רב להיכנס לתוך האצטדיון ללא כרטיסים ועל כך שלא נקפו אצבע בכדי להפריד בין הכוחות. בעקבות האירוע ההתאחדות לכדורגל במצרים השעתה את הליגה לתקופה של שנתיים. אבו-טריקה, הכוכב הבלתי מעורער של אל-אהלי ונבחרת מצרים, אף הודיע על פרישה ממשחק בגלל האירוע הטראומתי בו נקבע מותם של מספר אוהדי הקבוצה בתוך בחדר ההלבשה של השחקנים.

מספר חודשים לאחר האירועים, בבחירות שנערכו במדינה נבחר לנשיא מוחמד מורסי. כשנה לאחר מכן, המונים שהרגישו שהמהפכה 'נגנבה' מהם על ידי "האחים המוסלמים", ויצאו שוב לרחובות. לאחר מספר ימי הפגנות הכריז שר ההגנה המצרי הגנרל א-סיסי על הפיכה צבאית בשל דרישת העם. בהמשך אותה השנה נבחר א-סיסי לנשיא מצרים, בבחירות שבהן לא היה לו יריב אמיתי מאחר שתנועת "האחים המוסלמים" הוגדרה כארגון טרור והוצאה אל מחוץ לחוק.

שובם לשלטון של אנשי הגוורדיה הוותיקה בראשותו של א-סיסי, רק החמיר את המתח בין האולטראס לשלטון. בהעדרם של "האחים המוסלמים", הפכו ארגוני האולטראס לאחד מהגופים המאורגנים היחידים שלא חששו להביע את מחאתם כנגד השלטון הבלתי-דמוקרטי של הצבא והחוקים הדרקוניים שחוקק א-סיסי.

הארגונים היריבים של הקבוצות מקהיר שמו את היריבות בצד והסכימו לאחד כוחות במאבק משותף למען מטרה נעלה יותר מבחינתם: המלחמה להשגת חירות. הארגונים הקימו מסגרת גג לארגוני האולטראס של קבוצות הכדורגל במצרים, וקבעו לעצמם כמטרות להגן על המהפכה, לתבוע את הפסקת האלימות המשטרתית ולהחזיר את השלטון אל העם. בשל ההתאגדות נאסרה כניסת קהל לאצטדיונים למשך שלוש שנים ונכלאו מאות אנשי אולטראס על סמך אישומים שונים.

בתחילת שנת 2015 בוטל האיסור על כניסת קהל לאצטדיונים, אך השקט לא נשמר זמן רב. ב-8 בפברואר של אותה השנה, נהרגו כ-22 אוהדי זמאלק בעימותים עם המשטרה בכניסה לאצטדיון. שוב נשמעו טענות על כך שכוחות המשטר חיפשו לנקום באולטראס בשל האקטיביזם הפוליטי. הביקורת כנגד א-סיסי, שממילא לא נהנה מפופולריות ברחוב המצרי התגברה, והאולטראס מצאו עצמם שוב, בראש הפגנות המוניות ברחובות קהיר. תגובת המשטר לא איחרה לבוא, וזו הביאה לביטוי את החשש הגדול מהאוהדים המאורגנים.

במאי 2015 הכריז בית המשפט המצרי על ארגוני האולטראס במדינה כהתארגנויות בלתי-חוקיות בשל מעורבותם בטרור. בית המשפט העליון אמנם ביטל את ההחלטה מספר חודשים לאחר שהתקבלה, אך המסר לאולטראס היה חד משמעי: כל עוד ימשיכו לפעול כחוד החנית של המאבק החברתי שמתחולל במדינה, המשטר יפעל נגדם במלוא העוצמה.

החלטת בית המשפט ביום שני בנוגע למעורבים באירועי משחק הדמים התקבלה בביקורת קשה בשל העובדה שמרבית השוטרים זוכו מכל אשמה בנוגע לאחריותם על האסון. מהומות פרצו בפורט-סעיד, במהלכם אף ניסו המונים לחסום את תעלת סואץ בעזרת סירות.

גם בקהיר נערכו הפגנות בדרישה לצדק לקורבנות האסון. על אף שנכון לכתיבת שורות אלו, נראה כי א-סיסי הצליח לרסן במידה מסוימת את כוחם של האולטראס, ברור לכולם שהמאבק לא נגמר. "חירות או מוות", הם קראו ב-2011 בכיכר תחריר, ונראה שכל עוד המהפכה לא הושלמה, אין להם שום כוונה להיכנע.