"רוח הישראמן", כפי שהכותרת רומזת, יכולה להתפרש בשני מובנים שונים. הראשון מתייחס ל"רוח" במובן ערכים, משמעות וכדומה. השני מתייחס ל"רוח" במובן של משב רוח. שניהם מאוד רלוונטים לתחרות ואנסה בשורות הבאות לתת את הפרשנות מהניסיון שלי בתחרות ישראמן 2017.
הכל התחיל בסנז׳ור של אריאל סובלמן, איש ברזל ואולטרה ששם לו למטרה ״להפיל אנשים תמימים בפח״. התמזל מזלי שנבחרתי להיות הקורבן הבא. בבוקרו של יום תמים במרץ 2016 הודיע לי הבחור החמוד שאני והוא רשומים לישראמן 2017 וכדי למנוע כל התנגדות הסביר לי שהרישום המשותף יבטיח לנו מספרים עוקבים (כאילו שזה באמת חשוב...).
בחולשה של רגע הסכמתי וכמו שאומרים - על טעויות משלמים, הרבה ובמזומן. המזומן התחיל לאזול מיד בגל דמי הרישום, האופניים, ציוד נוסף ובלי לשים לב נפרדתי מעשרת אלפים ש"ח בתוך שבועיים. כשהתחלתי לשאול שאלות, הוא ניפנף אותי בתשובה שתמשיך ללוות אותי עד ליום התחרות: "עשיתי את זה ללא הכנה ארוכה, אז גם אתה יכול".
ההכנות החלו. מה לגבי תוכנית אימונים שאלתי? "אין בעיה יש תוכנית מצויינת באינטרנט", אמר. אבל מעולם לא רכבתי על אופני כביש. "אין בעיה, תלמד", הוא נשמע בטוח. ושחייה? אני פוחד ממקומות עמוקים ומעולם לא שחיתי יותר מכמה בריכות. "אין בעיה, יש קורס שנקרא TI והם כבר ילמדו אותך", הוא הרגיע.
כך נפרדתי לשלום מעוד אלפי שקלים נוספים והתחלתי ללמוד לשחות בצורה שתאפשר לי לשחות ללא התעייפות. התחלתי לרכוב שעות על הטריינר בבית, כשמהר מאוד אני מבין את הקושי ואת העובדה שלרכוב אני לא ממש אוהב ולשחות פשוט לא סובל. והרי לא מדובר פה בתחרות פשוטה - 3.8 ק״מ שחייה בים האדום, רכיבה של 180 ק״מ בהרי אילת בואך כביש 12 ולקינוח (ולא מדובר בסופלה שוקולד) מרתון של 42.2 ק״מ. ברצף.
הישראמן באילת נחשבת לאחת מתחרויות איש הברזל הקשות בעולם, הטיפוס הקשה ותנאי מזג האוויר בכביש 12, קור בחורף מלווה ברוחות לא סימפטיות הופכים את האתגר לקשה במיוחד. כשהתחלתי לספר על האתגר לאנשי ברזל ותיקים, הם אמרו שאני לא שפוי ולשמוע את זה מאנשים לא שפויים בעליל זה מדליק נורה אדומה.
מסלול האימונים המקובל של טריאתלוניסטים מתחיל מכמה טריאתלונים ואז בד״כ עוברים לתחרויות חצי איש ברזל ואיש ברזל בעולם. רק אז עוברים לחצי באילת ולאחר מספר שנים של הכנות עוברים לדבר האמיתי. כמו שכבר הסברתי אנחנו בחרנו בקיצור דרך. לא קיצור, אלא ראש בקיר ובכל העוצמה.
אחסוך מכם את החודשים של האימונים הקשים לבד ללא קבוצה ותוך שילוב של עבודה, נסיעות מרובות לחו״ל וההקרבה של המשפחה המופלאה שזרמה עם השיגעון. כשמועד התחרות התקרב, בניתי את תוכנית המירוץ. החישוב הראה כמעט 17 שעות והאתגר הגדול יהיה לסיים ובמיוחד לעמוד בזמני הביקורת שחריגה מהם פוסלת אותך במיידית. לא הצלחתי להבין כיצד אפשר להיות מוכן ל-17 שעות של תחרות כאשר האימון המקסימלי נמשך רק כ-6 שעות.
שבוע התחרות הגיע, שלב הטייפר (מנוחה) והתארגנות. ביום רביעי יורדים אריאל ואני לאילת להכנות אחרונות. בעיר הפנינג מטורף. אריאל מכיר לי כל מיני חבר'ה, האנשים מסביבו ששמעו את סיפורי חזרו על מה שנשמע כבר: "אתה לא שפוי". הבטחתי לכולם שבמידה ואסיים, אכתוב את הפוסט הזה ואשחוט כמה פרות קדושות. הספקות בליבי היו עצומות ואפילו חשבתי לרדת למסלול "חצי איש הברזל", אך אריאל לא ויתר.
התחרות התחילה. 06:20 בבוקר ואנחנו במים עם חליפה ששומרת על חום הגוף ואני מרגיש טוב. שוחה בקצב טוב, אך מבחין שאני שוחה לכיוונים לא נכונים וצריך לתקן, מה שעולה ב-300 מטרים נוספים. מסיים סיבוב ראשון, יוצאים מהמים וצריך לחזור להקפה נוספת. מתבלבל בפנייה ורק בתי מאי מחזירה אותי למסלול בצעקות מטורפות. יאללה, סיימנו את החלק הקל של השחיה, עכשיו רצים כ-400 מטר לנקודת ההחלפה.
ציוד הרכיבה מחכה, צריך להחליף בגדים במהירות ולעלות על האופניים. לאחר 8 ק״מ רגועים יחסית, מתחיל טיפוס מייגע של 8 ק״מ למעבר נטפים, טיפוס זה מיוחד לתחרות באילת והופך אותה לאחת הקשות. מסיימים את הטיפוס ומתחילים רכיבה אין סופית. ככל שהזמן חולף, הרוח מתחזקת ובקטעים מסויימים אתה מחזיק את האופנים ומקווה לא לעוף. הרוח מאטה אותי והזמן חולף, מתחיל להחשיך ואני מבין שאני עלול להיפסל.
כנגד כל הסיכויים ובמאמץ רב בשלבי הסיום אני רואה את אורות הסיום, תחנת T2. הראש כבד לאחר רכיבה רצופה של 9 שעות, אני בקושי רואה את הכביש, בעוד דקה סוגרים את הרכיבה ומכריזים על Cutof. באמצע הכביש בחושך, בוכה מהתרגשות ומקור, עומדת בתי הבכורה מאי, בטוחה שאביה כבר לא יגיע בזמן, התמונה הזאת תלווה אותי וגם אותה כל חייה. באותו רגע הבנתי את ההישג האמיתי, לא ההישג האישי אלא העובדה שלא אכזבתי את הבת שלי.
אין זמן לחגיגות, מחליפים לנעלי ריצה ומתחילים את המרתון. את כל העלייה שרכבנו בתחילת הרכיבה יש לרדת בריצה וזה מתכון בטוח לפציעות. בהמלצתו של מאמני ובהתחשבות בחושך המוחלט, החלטתי לרדת את 8 הק״מ הראשונים בהליכה מהירה וזה היה תענוג. הליכה באמצע שום מקום, אני, מעט אור ירח וניידת משטרה ששואלת מדי פעם לשלומי.
מגיעים לאילת ומתחילים לרוץ, שלוש הקפות של הטיילת עד ריף הדולפינים. אנשים רבים מעודדים לאורך המסלול, בהקפה האחרונה מלווה אותי בתי. הנה, רואים את קו הסיום, כל משפחתי רצה איתי וחוצה את קו הגמר לאחר 16 שעות ו-30 דקות. איזה אושר!
כפי שהבטחתי, אני כותב את הפוסט הזה כדי להראות שאפשר להשיג את הבלתי מושג גם כאשר לא בהכרח עובדים לפי השיטות הקונבנציונליות. אין זאת המלצה. עדיף להתאמן ולהתקדם בהדרגה, אך לפעמים כוח רצון, התמדה, אמונה וליווי מקצועי יכולים להספיק. תודה לאריאל סובלמן האחד והיחיד על שהביאני עד הלום.
החיים הם מה שבחרת לעשות איתם ובלי תירוצים. אלו שני הסנט שלי מישראמן 2017...