מי מופתע? מכבי קבוצה שחיה באווירה של כשלון
שחקני מכבי ת"א סיפקו תצוגה עלובה מול גלאטסראיי, לא טרחו להסתיר את האדישות והזלזול שלהם במקום העבודה והוכיחו עד כמה מדובר בקבוצה שחיה באווירת כישלון. דני פרנקו בטוח שהיכולת היא לא הסיבה העיקרית לתבוסה ומציע גם פתרונות להצלת העונה
ישנם ימים ומשחקים בהם הדבר היחידי שמאמן יכול לעשות כאשר הוא נכנס לחדר הלבשה בסוף המשחק, הוא לקרוע את דף הסטטיסטיקה לגזרים. את ההסברים לתבוסה אמש (שלישי) מכבי ת"א לא תמצא בדף הסטטיסטיקה. רובם המכריע של שחקני מכבי ת״א שהגיעו לאיסטנבול הוכיחו בעליבותם על הפרקט שהם אינם מאמינים לכל תיאוריות הקונספירציות והחישובים שיסללו את דרכם של הצהובים לרבע גמר היורוליג.
השחקנים התנהלו באבאדי אפקצ'י מהשנייה הראשונה כמי שבאו להעביר את המשחק ולחזור הביתה. מכבי ת"א נראית כקבוצה שחיה באווירת כישלון ומגיבה בהתאם. באפטיות, אדישות וזילזול מופגן במקום העבודה שמעסיק אותם. אפשר להתעמק מקצועית אחרי משחק שכזה במחדל טיפולי הפיק אנד רול שהסתיימו בהטבעות, שלשות פנויות או סתם טיולים קלים לצבע.
אם נראה היה שנעשה צעד קדימה ושיוגב אוחיון וגל מקל התמקמו בעמדת הרכז ומנהלי המשחק הברורים של מכבי ת"א, אז אמש נראה שמכבי ת"א חזרה שני צעדים לאחור, לכאוס בעמדת הרכז והשכונה ההתקפית שנגזרת ממנו. אפשר גם לחדד את הנכות ההגנתית שגבלה בחוסר כבוד עצמי של קבוצה שמבצעת רק 16 עבירות במשחק בו היה ברור לכולם, חוץ מלרוב השחקנים, שהוא קריטי לחלום הסיכויים העתידיים.
ברבע האחרון, בשלב בו מכבי ביצעה שתי עבירות קבוצתיות בלבד כאשר היא בפיגור 40 נקודות, לא נראה אף שחקן בנמצא שיקריב איזו עבירה חזקה, כזו ששולחת מסר של תקווה, כעס, פגיעה בכבוד העצמי או אפילו של ייאוש. זו היתה תמונת מראה של מכבי ת"א של אתמול.
כל אלו הם דיונים וניתוחים מקצועיים נטו, אך את המשחק הצהובים הפסידו הרבה לפני שהג'אמפ-בול הורם, אולי עוד לפני הנחיתה באיסטנבול. הפסד של 39 הפרש הוא הפסד שלכדורסל יש רכיב מסויים בו, אך ודאי שלא מרכיב מרכזי. הפער בין הקבוצות הוא לא 39 נקודות. הרבה דברים טובים צריכים לקרות לגלאטסראיי והרבה מאד דברים רעים מאד צריכים לקרות למכבי ת"א בערב נתון בכדי שתוצאה כזו תהיה אפשרית. 39 נקודות הפרש הן הרבה מעבר לכדורסל ומצביעות על השבר הגדול בתוך המועדון. מכבי ת"א היא לא קבוצת כדורסל, מפני שלא מתקיימים בה תנאים אלמנטריים שמגדירים את המונח "קבוצה".
בדרבי התל אביבי בשבת האחרונה אמנם לא ראינו רמת כדורסל גבוהה, אבל בבירור היה ניתן להבחין במי מבין השחקנים מגלה רמת מחוייבות מתבקשת ומי הם האורחים לרגע. אלו שהפגינו גישה חיובית ובריאה בקרב הצהובים בדרבי קיבלו אתמול מסר שהמחויבות וההקרבה אינם פרמטר חשוב. זו התוצאה. כי קל לחפש אשמים במצב אליו נקלעה מכבי ת"א שנמצאת בשפל מהגדולים בתולדותיה. "הקבוצה של המדינה" איבדה מיוקרתה המקצועית, התנהלותה והדרך בה ערפה את ראשי מאמניה בשנים האחרונות לא תורמת לכבוד אותו רכש המועדון ביזע של שנות דור.
גם בזירה המקומית מכבי ת"א איבדה מיוקרתה מאחר ולא זכתה להיאבק על תואר האליפות בשנתיים האחרונות, וגם כרגע נראה שטבלת הליגה משקרת. הצהובים שוקעים בצרותיהם ואינם מגיבים (לפחות עד כתיבת שורות אלו), בזמן שלזכות האריות מירושלים, בראשות אורי אלון וגיא הראל, ניתן להחמיא שהם שוקדים יום וליל על מלכת ההתעצמות וקביעת מעמדם כקבוצה הבכירה בשלולית. משחקי הנדמה לי עם קווינסי מילר ודווין סמית' כבר עלו לקבוצה כסף רב והתבררו כטעות. מכבי ת"א צריכה להציב לא מעט סימני קריאה במקום סימני שאלה בסגל שלה, וכן.. היא חייבת להתחזק.
זה הזמן בו כל עכבר יוצא מחורו על מנת לחבוט ולזרוק בוץ ואשמה לכל הכיוונים. זה הזמן בו התקשורת ארסית מתמיד וחופרת עמוק אל מחוזות הייאוש והתסכול. זה הזמן (וזה מה שבעצם העונה קורה כל הזמן) שהשחקנים יורידו פרופיל וידברו מעט ככל האפשר.
מנקודת השפל הזו, על מכבי ת"א להתנתק מהארס הסביבתי ולבצע צעדים משמעותיים, גם אם לא פופולאריים על מנת להציל משהו מהעונה שלה. ה-DNA הצהוב לא יוותר על העונה, אבל גם לו קשה להתמודד עם החרפה. מכבי ת"א צריכה להפנים שהפרק האירופי תם ונשלם ודרך השיקום חשובה יותר מהתוצאה. הבעיה היא שבזירה המקומית יחולק תואר כבר בעוד שלושה שבועות ומכבי ת"א היא מועמדת ראשית בפרק ההדחה.