במדינה דמוקרטית לכל אדם זכות שווה להשתתף בעיצוב פני החברה בה הוא חי, גם אם הוא נמצא במיעוט מובהק, ואולי דווקא שם עומדת הדמוקרטיה למבחן האמתי שלה. בעבור חלק מסוים באוכלוסייה, ישראל היא דמוקרטיה אדישה, כלומר דמוקרטיה שמגלה אדישות לגורלן של קבוצות מיעוט השרויות במצוקה חברתית או כלכלית ובמקרה שלנו תרבותית.
הספורט המוטורי המקומי ובעיקר אלו העוסקים בו הם דוגמה טובה למונח, כי הספורט שהם מייצגים זוכה להתעלמות ולניכור מצד הממסד. בשבועות הקרובים כמו בכל שנה משרד הספורט יצא בקמפיין מבורך שבו יעניק פרס צנוע בסך 10,000 שקלים לספורטאים ומאמנים ישראלים מצטיינים. בשנה שעברה רשימת המועמדים לתואר המכובד הגיעה מתחומי עיסוק שונים ומשונים, מכדורשער, קליעה, דרך קיק בוקס, טניס שולחן ועד לריקודים סלוניים. הספורטאים המוטוריים, חלקם, קיבלו את הפרס אך זה קרה בזכות קשרים אישיים ומאחורי הקלעים ולא בחזית כמו שהגיע להם.
השנה זה הזמן לתקן את המעוות ואת ההתעלמות רבת השנים ולומר לספורטאים הללו, שהביאו הרבה כבוד לישראל עם עשרות פודיומים בזירה הבינלאומית תודה, תודה שגרמתם למיליוני אנשים בעולם לשמוע את ההמנון הישראלי מתנגן ולהעביר בכולנו צמרמורת, תודה שבזכותכם דגל ישראל הונף בכל מתחם שבו השתתפתם, תודה על ההשקעה והמאמץ הפיזי והכלכלי ועל התמיכה וההקרבה של בני המשפחות שלכם. זו ההזדמנות של מדינת ישראל להעניק הכרה לאלו שאת מנועי הבערה שלהם מתדלקת תשוקה יוקדת להישגיות והצלחה תחת הדגל הישראלי.
שנת 2016 הייתה שנת מפנה דרמטית עבור לא מעט מהספורטאים המוטוריים הישראלים, על מסלולי המירוצים היו אלו אלון דאי, בר ברוך ורוי ניסני שהגיעו להישגים פנטסטיים שבכל מדינה מתוקנת היו זוכים להד תקשורתי מקיר לקיר ואפילו לטלפון חביב מכבוד השרה מירי רגב. בתחום הדו גלגלי וברכבי השטח היו אלה זיו כרמי, תומר שמש, נמרוד חמו, הילל סגל, רז הימן ועוד טובים ורבים שקצרה היריעה מלפרט את שמותיהם, שהביאו מדליות זהב והרבה כבוד למדינת ישראל וכל זה בלי תקציבים או תמיכה של המדינה ואולי להפך מבלי לאפשר פה פיתוח מסלולים ראויים ותחרויות ברמה נאותה שתסייע לספורטאים להעלות את רמתם המקצועית.
אז זה הזמן כבוד השרה וחברי ועדת השיפוט המכובדים לאמץ את הספורטאים הללו ולחבקם כי גם להם מגיעה קצת נחת, אפילו אם הספורט המוטורי הוא לא כוס התה שלכם, השלב הראשון בקבלת האחר היא הכרה, והחבורה הנפלאה הזו זקוקה למנה גדושה של הכרה. ואולי בעצם הם לא שייכים לאחר, כי הם מניפים את אותו דגל של כולנו ולכן הם חלק מאיתנו.