בריון חדש: כך לייפציג הפכה לשנואה בגרמניה
ההשתלטות על המועדון, הכסף הבלתי נגמר וההפיכה לקבוצה השנואה בגרמניה. לייפציג מצמיחה כנפיים בדרך לצמרת בעונת הבכורה בבונדסליגה. פלא שהגדולות כבר חוששות?
(בווידאו: אוהדי קרלסרוהה בתפאורה נגד רד בול לייפציג)
אם היו שואלים בגרמניה מי הקבוצה השנואה ביותר התשובה השכיחה עד לפני כמה שנים הייתה באיירן מינכן הדורסנית. ובכן, תשובה זו הייתה גם נכונה באופן וודאי עד לפני חמש שנים, אך מאז הקמתה של ר.ב לייפציג, יש לבאווארים מתחרה רצינית על התואר. אז איך קבוצה שעלתה רק העונה לראשונה בתולדותיה לבונדסליגה גורמת לכל כך הרבה אנשים לזוז באי נוחות על הכיסא?
"קומבינה חוקתית" וניצול הזדמנויות
הסיפור מתחיל אי שם בשנת 2006. תאגיד רד בול בראשות הבעלים האוסטרי, דיטריך מטשיץ', המעניק חסויות לאינספור אירועי ספורט ומחזיק באותה העת בין השאר שתי קבוצות פורמולה 1 ושני מועדוני כדורגל (רד בול זלצבורג וניו יורק רד בולס) ,החליט שברצונו להיכנס עמוק יותר לעסקי הכדורגל ולאחת הליגות הבכירות בעולם - הבונדסליגה.
אולם הסיפור לא היה פשוט משתי סיבות עיקריות: בגרמניה נהוג חוק ה-50+1 המחייב את הציבור (שבעה חברים לפחות ) להחזיק ב50% ועוד מנייה אחת מהבעלות, ולמעשה לא מאפשר לתאגידים להיות בעלי השליטה במועדון. הסיבה השנייה היא שגם קבוצות שנבחרו כאופציות לקנייה לאחר בחינה מעמיקה, דוגמת פורטונה דיסלדורף ובעיקר סקסוניה לייפציג, הפכו ללא רלוונטיות. גם כאן זה נבע מתחושת איבוד הזהות שגרמה לאוהדים שלהן לפתוח במחאות אדירות כאשר אלה לא היו מוכנים לשמוע אפילו על האפשרות של העברת המועדון בעל ההיסטוריה העשירה לחברת ענק מנוכרת.
לאחר שלוש שנים ו"קומבינה" חוקתית (ציבור 7 החברים למעשה הם אנשי חברת המשקאות) רד בול הצליחה לשים את ידה על מועדון זניח ביותר בליגה החמישית- אס.אס.פאו מרקרנשטדט. מכיוון שבגרמניה לא ניתן לקרוא למועדון בשם הספונסר, לא היה אפשר לקרוא לקבוצה החדשה במפורש "רד בול" ולכן השם שנבחר הוא ר.ב לייפציג. ר.ב כראשי תיבות כביכול של Rasenballsport, קבוצת משחקי כדור דשא, אך בפועל הרמיזה למותג ברורה מאוד.
הבחירה של מטשיץ' בלייפציג נבעה מכמה סיבות: בראש ובראשונה מזרח גרמניה הוא אזור בעל קנה מידה עצום. הקבוצות המסורתיות של האזור: האנזה רוסטוק, דינמו ברלין אנרג'י קוטבוס ודינמו דרזדן נמצאות בקשיים כלכליים וימי הזוהר הרחק מאחוריהן, כך שבמועדון החדש היה גלום פוטנציאל קהל רב. בנוסף בעיר לייפציג הוקם איצטדיון חדיש ביותר בעל 42,959 מקומות שאירח משחקים במונדיאל 2006. כל אלה, בצירוף שדה תעופה חדיש ודרכי תחבורה נפלאות הפכו את הבחירה למושכלת.
העלייה המטאורית של המותג הסינטטי
קניית המועדון לא עברה בשקט מהרגע הראשון ועוררה זעם רב ברחבי גרמניה. במדינה לא מקובל שחברות ענק שולטות במועדונים. נכון, ישנם יוצאים מן הכלל כמו לברקוזן ו-וולפסבורג שבראשם עומדים תאגידים, אך להם יש איזה שהיא זיקה לאזור. המטה של חברת התרופות "באייר" שוכן בלברקוזן ומשרדי "פולסוואגן" נמצאים בוולפסבורג. אפילו משרדי חברת SAP , בעלי קבוצת הופנהיים, הלא אהודה, שהיא קבוצה מכפר קטן בלי מסורת שהושקעו בה כספים עצומים ובשנים האחרונות שהפכו אותה לחברת קבע בבונדסליגה, נמצאים בכפר.
לקונצרן רד בול אין שום נגיעה לגרמניה או ללייפציג, ולכן המועדון החדש מותג מהתחלה כמועדון סינטטי בלי "נשמה". העובדה שקניית הקבוצה ובחירת שמה לוו בניצול ציני של החוק בוודאי לא תרמו להקטנת את השנאה, כמו גם העברות שחקנים בין "מועדוני הרשת" (רד בול זלצבורג, ניו יורק רד בולס ור.בלייפציג) בהתאם לצורך המקצועי. גם המועדונים הגדולים בגרמניה הבינו את הפוטנציאל הגדול הגלום בפרויקט החדש ולא בדיוק הביעו בו תמיכה.
בר.ב ליפציג נאלצו להתמודד עם גילוי שנאה (כולל מקרי אלימות) ברוב משחקי החוץ שלהם, אך המיזם צבר תאוצה מהרגע הראשון. עלייה בעונה הראשונה של הקבוצה – 2008/09 לליגה הרביעית, ולאחר מכן שלוש עליות ליגה בתוך שש שנים עד לבונדסליגה הבכירה העונה, הראו שלפרויקט השאפתני יש גם כיסוי.
עבור מטשיץ', שהצהיר שהמטרה להיות בליגה הראשונה תוך עשר שנים, שפיכת כספים לא היוותה בעיה, אך לעומת מועדונים אחרים שמשקיעים את עיקר הכספים בשחקנים יקרים ובקבוצה הבוגרת, בלייפציג אלה הושקעו במערך סקאוטינג משוכלל ובאקדמיית הנוער.
כחלק מהחשיבה הזו, הונחת רלף רנגניק, ממוחות הכדורגל המבריקים בגרמניה, שכבר ניהל פרויקט ארוך טווח בהופנהיים שהוזכרה קודם לכן, כמנהל הספורטיבי ואחראי על קבוצות הילדים והנוער.
למרות שבהתחלה הייתה הסתייגות מהמועדון גם בקרב אוהדי הכדורגל במזרח גרמניה, ההצלחה המקצועית לצד החזון ארוך הטווח והכמיהה לקבוצת כדורגל מצליחה באזור, סחפו את הקהל יחד איתו. מ- 2,150 צופים בממוצע למשחק בית בעונה הראשונה ועד ל 29,441 בעונה שעברה בבונדסליגה השנייה (מקום שני בכמות הצופים רק לנירנברג). העונה אגב המספר עומד נכון לעכשיו על 40,279 אוהדים.
הקיץ בעקבות ההעפלה אל הבונדסליגה הסכומים שהוזרמו לרכש בקבוצה הבוגרת כמובן היו גדולים יותר, אך עדיין באופן יחסי לא מופרזים. בהקשר הזה ניתן למנות את הרכישות של אוליבר בורק, המגן הסקוטי הצעיר אשר נקנה מנוטינגהאם פורסט ב-15 מיליון יורו, והחלוץ המצוין, טימו וורנר, שהגיע משטוטגארט שירדה לליגת המשנה ( 8 מיליון יורו). כמו כן מ"סניף" רד בול בזלצבורג הגיעו הקשרים נבי קייטה וברנרדו.
בעונה שעברה אימן את הקבוצה באופן חד פעמי רנגניק עצמו ועלה איתה ליגה, אך העונה העדיף לשוב אל מאחורי הקלעים, ולתפקיד מונה ראלף האזנהוטל. האוסטרי רשם הצלחות גדולות בליגות הנמוכות בגרמניה ואחרי שהעפיל עם אינגולשטאדט אל הליגה הבכירה לפני כשנתיים, סיים איתה במקום ה-11 המפתיע אשתקד, כאשר רק באיירן מינכן, לברקוזן ודורטמונד סופגות פחות שערים מהם.
מבחינה מקצועית על אף ההעפלה אל הליגה הבכירה, לייפציג מחזיקה עדיין בסגל אלמוני יחסית, שברובו המבוסס על כישרונות צעירים, כשממוצע הגילאים בקבוצה הוא הנמוך ביותר בליגה-23.6. בתום שבעה מחזורים לייפציג מפתיעה בגדול ומדורגת במקום השלישי עם מאזן נקי מהפסדים (כולל ניצחון על דורטמונד) ושתי נקודות בלבד מאחורי המוליכה באיירן מינכן.
עד כה העונה לייפציג מתאפיינת בעבודת צוות מעולה ולא מבליטה כוכבים בודדים, אך אם בכל זאת חייבם לבחור מספר שחקנים בולטים אפשר להגיד שהחלוץ הדני יוסוף פאולסן, הקיצוני השבדי, אמיל פורסברג והבלם הגרמני, ווילי אורבן, נותנים את הטון.
אז איפה עומר דמארי בכל הסיפור? הוא הושאל ל"אחות" בניו יורק רד בולס ונראה שיתקשה לחזור לרוטציה בלייפציג המשופעת בשחקני התקפה איכותיים. פאולסן ו-וורנר שהוזכרו קודם אליהם ניתן לצרף את הכישרון האדיר דייבי זלקה, צפויים אלה שימשיכו להוביל, והישראלי מנגד עשוי להמשיך לנדוד בקבוצות השונות בקונצרן.
אמנם אנחנו רק בתחילת העונה וסביר להניח שר.ב לייפציג לא תסיים בצמרת הגבוהה, אך כל הסימנים מאותתים על כך שהמועדון העשיר צפוי לקרוא תיגר על קבוצות הפאר של גרמניה. אומנם אין בהם אהבה, אבל יש להם כסף, והוא עשוי גם לנצח.