מטוטלת האליפות בין המילטון לרוזברג התאזנה לחלוטין במונזה (עם הפרש 2 נקודות בלבד) ולמעשה נדמה שאנחנו נמצאים בפתיחת אליפות חדשה בת שבעה מירוצים ברחבי העולם ומחוץ לאירופה. באשר למונזה, בסופו של דבר, על מסלול בו הכוח והמהירות מדברים, קיווינו יותר משציפינו למירוץ פתוח. היתרון של מרצדס היה עצום.
במקצה השני של הדירוג שקובע את הצמיגים איתם מזנקים 10 הראשונים, מרצדס היו המהירים ביותר עם צמיגי הסופט הצהובים מול כל היתר שהשתמשו בסופר סופט האדומים. מכאן שהניצחון היה בין נהגי המרצדס למעט טעות או תאונה. לאור זאת, הזינוק הגרוע של המילטון הכריע את המירוץ עוד לפני הפנייה הראשונה, אבל גם הראה את היתרון של מרצדס כשהמילטון התדרדר למקום השישי ועדיין סיים שני בנינוחות. ניתן רק לדמיין איזה קרבות עשויים היו להתרחש בחוד בין נהגי המרצדס ואיזה הודעות רדיו היו נאלצים לשלוח בקבוצה...
פרארי עשו הכל בכדי לנסות להפתיע, אבל כל שהצליחו לעשות היה להשיג את רדבול. לאור דרישות המסלול הייחודיות של מונזה, אין זה אומר שיחסי הכוחות בין הקבוצות התהפכו. הסקודריה מצוייה במצב של לחץ ובלאגן אחרי עזיבת המנהל הטכני, ג׳יימס אליסון והפעלת לחץ על ידי ההנהלה הבכירה של פיאט. במצב הזה העובדים מתגוננים במקום להגדיל ראש ולחפש איך להתקדם. לא אתפלא אם המכונית של שנה הבאה רק תסבול בגלל זה.
נקודת אור מסויימת היא הביצועים של קימי רייקונן במירוצים האחרונים, אבל הנהגים לא יכולים לעשות קסמים. במונזה פטל ורייקונן זינקו טוב, אבל מייד אחרי השיקיין הראשון, עברו למצב של שמירה על הצמיגים שלהם. עם צמיגי הסופר סופט עליהם זינקו הם היו גם בנחיתות אסטרטגית מול מרצדס בנוסף לנחיתות ביצועים ולכן נותר להם רק לא לעשות טעויות ולנצח את המירוץ שמאחורי המרצדס.
רד בול ידעו שהם מגיעים למסלול חלש בשבילם באופן מסורתי, אבל ריקארדו נתן סופש טוב ואת העקיפה הטובה ביותר במירוץ על בוטס ובכך ניצח נהג במכונית יותר מהירה. ורשטאפן התקשה יותר אבל גם הוא הצליח לנצח ויליאמס אחת ואת שתי הפורס אינדיה וזה בכלל לא היה צפוי לפני המירוץ. התחרות שלהם מול פרארי פתוחה כאשר על המסלולים היותר מהירים כגון מקסיקו וייתכן שמלזיה, עשוי להיות יתרון לפרארי, אבל במסלולים המפותלים עם פניות מהירות כגון יפן וארה״ב צפוי יתרון לרדבול והיתר בסימן שאלה שיחתך לפי יכולת ניצול הצמיגים.
ויליאמס הפתיעה לטובה במונזה. במשך תקופה ארוכה הם נפלו מאחורי פורס אינדיה ודווקא במונזה הצליחו לנצח אותם. אולם, זה היה בעיקר בזכות בעיות של פורס אינדיה והביצועים של בוטס. הפרישה של מאסה לא תשנה את המצב עד לסוף העונה. תארו לכם מה ורלין היה עושה עם הויליאמס. הוא פרש כשהיה עשירי תחרותי עם המאנור! עם עוד נהג כשרוני ורעב שכזה, ויליאמס הייתה יכולה להילחם ואף לנצח את פורס אינדיה למקום הרביעי באליפות היצרנים וכמה עשרות מיליונים נוספים של מרשרשים ירוקים.
הפרישות של מאסה ובאטן נוגעות ללב. מאסה היה צריך לפרוש לטעמי כבר בסוף שנה שעברה. הייתה לו קריירה יפה וארוכה, אם כי גם טראגית במידה רבה. הוא הפגין כשרון רב בתחילת דרכו, מספיק בכדי ששומאכר (תחת לחץ מאסיבי מצד מונטיזמלו, שכבר החתים את רייקונן) יפנה לו את המקום בפרארי. אחרי שנה לא קלה ב-2007 ואליפות של בן קבוצתו החדש, מאסה נתן עונה פנטסטית ב-2008 שהייתה שווה אליפות עולם למשך כעשרים שניות. הוא הצליח לייצר יתרון מול רייקונן וב-2009 עם המעבר למכוניות עם הסיוע החשמלי, הפגין עליונות מולו עד למירוץ בהונגריה והתאונה הנוראית.
הרבה כבוד מגיע למאסה על ההתאוששות מפגיעות הראש והעין הלא פשוטות, אבל האמת הנוראית היא שמאסה חזר ללא החדות המטורפת הדרושה לנהג פורמולה 1. זאת טרגדיה מוכרת בספורט בהרבה תחומים. משם הוא כבר נכנס לנישה של נהג מספר 2 ולעניות דעתי עבר לוויליאמס כנהג כזה שמביא הרבה כסף. צריך לדעת מתי לפרוש ולעבור לקטגוריות אחרות או לנוח, כמו למשל וובר, ולעניות דעתי, מאסה סחב את החלום לפחות עונה אחת יותר מדי.
ג׳נסן באטן מבחינתי הוא סיפור קצת שונה. גם הוא המון זמן בסבב, אבל לגביו אין הוכחה לירידה חד משמעית וקבועה בתחרותיות. אם, כמו במונזה, באטן מסוגל להתחרות עם נהגים במכוניות מהירות יותר ולעקוף את אלונסו, אזי ימיו התחרותיים בפורמולה 1 טרם הסתיימו. מצד שני באטן עשה טעות קריטית אחת והיא לשים את הקריירה שלו בידיים של מקלארן, ובמיוחד כיום כאשר רון דניס חזר להנהלה שם. מה שנעשה עם מאגנוסן חזר עכשיו כבומרנג. בהנחה שסטופל ונדורן לא יעשה שטויות או יפגע, והמכונית תשתפר כך שאלונסו לא יעזוב, אזי באטן לא יחזור לנהוג תחרותית במקלארן. כך במונזה הודיעו שני נהגים ותיקים על פרישתם, אבל האליפות נפתחה לחלוטין מחדש.