עברה מתיחת פנים: פיז'ו 2008 במבחן דרכים

כולם רוצים ג'יפונים. קרוסאוברים וג'יפונים זה באופנה עכשיו, והכי קורע לשמוע ממעריצי הז'אנר את הצידוקים הכאילו-פרקטייים/מדעיים למה זה יותר טוב "לשבת גבוה". אז בואו ונשים לכם את האמת על השולחן – זה עניין אופנתי גרידא. פרייבט מוגבה בעיצוב "דמוי שטח" זה הבון-טון עכשיו, כולם (בעיקר כולן) רוצים "ג'יפ קיה" או "ג'יפ יונדאי" או "ג'יפ רנו" ולכו תנסו לתבוע את עלבונם של רכבי השטח שהאנדרוגינוסים הלא-ברורים הללו עושים קריירה על חשבונם...

הקטגוריה המגוחכת הזו שאין לה שום יתרון דינמי או שימושי, מבוססת על פוזה. עיצוב חיצוני מושקע במיוחד, כי למי שנוסע בג'יפון חשוב מאוד להיראות נכון. וכשהעיצוב תופס תפקיד עיקרי, למי אכפת שכל היתר, אפעס, לא מדהים?....

קחו לדוגמה את פיז'ו 2008. עוד ג'יפון שבנוי לפי השטאנץ. הפלטפורמה שייכת ל-208 שהיא סופר מיני מצויינת, ובניגוד לשאר כוכבי הקטגוריה, פיז'ו מביאה איתה DNA  של תכונות דינמיות טובות. אבל ממתי לרוכש הג'יפונים חשובה התנהגות הכביש? הם רוצים שייראו אותם מגיעים. וכאן 2008 נכשל. העיצוב שלו לא היה מהמוצלחים, נראה תמיד כמו מין גרסת סטיישן ל-208. היה גם מפרט לא מלהיב – מנוע 1.6 ליטר עתיק וגיר אוטומטי 4 הילוכים שלא רק מיושן אלא גם לא מוצלח באופן כללי. גרסת הכניסה המוזלת צוידה במנוע 1.2 ליטר תלת צילינדרי אטמוספרי עם נתונים צנועים וגיר ידני שבישראל בכלל ובקרב קהל הג'יפונים בפרט – הוא מוקצה מחמת המיאוס, עם אלטרנטיבה לגיר רובוטי – עוד משהו לא ברור ובפירוש לא חביב.

ובכל זאת הצליחו בפיז'ו למכור כאן יותר מ-1,700 יחידות. אלא שכשמשווים למספרי המכירות של ניסאן ג'וק ושות', או לקיה ספורטאז' שהפציץ כאן מחיר שאי אפשר לסרב לו תמורת ג'יפון גדול ועדיף משמעותית, מבינים למה ה-2008 תמיד נשארה אלמונית.

ועכשיו מגיעה לכאן הגירסה מתוחת הפנים של 2008, שמתיימרת לתקן את כל נקודות התורפה. השינוי החשוב – עיצוב חיצוני מעודכן. כל מיני תוספות כמו מגיני סף ומסילות גג בולטות עדיין לא מצליחות להסוות צללית סטיישנית ולא מלהיבה במיוחד, אבל השבכה הקדמית מודגשת והחרטום עבר "עיבוי" -  הוא פחות משתפל ויותר גבוה, כבד וכוחני, אותו פרינציפ כמו בספורטאז', שברולט טראקס וכו', וזה עובד. נראה בסדר ו"קצת יותר ג'יפון" מה-2008 היוצא.

והעיקר – פיז'ו 2008 מוצע כעת ב-109,900 שקל "בלבד". המרכאות מתייחסות לעובדה שמדובר בגירסה בסיסית עירומה מאבזור (נטולת חיישני לחץ אויר, בלוטות', חלונות חשמלים מאחור, ציפוי עור להגה, פנסי ערפל ובקרת שיוט אך מגיעה עם מובילאיי כסטנדרט) שאין כל כך הרבה הגיון לבחור בה, משום שאת כל אלה מקבלים בתוספת זניחה יחסית של 5,000 שקל. תמורת 5,000 שקלים נוספים כבר תקבלו את חישוקי הסגסוגת ואת מערכת ה"גריפ-קונטרול" שנדון בה בהמשך. כך שה-2008 "הנכונה" כפי שהיא נבחנת כאן, עולה 120,000 שקלים.

גם תא הנוסעים מעוצב ואפילו איכותי – אבל העיצוב שלו יותר מקורי מאשר שימושי. האלמנט הבולט הוא גלגל הגה קטן-קוטר, בסגנון ה-208 ו-308. זהו גימיק חביב, אבל קשה להתרגל אליו שכן הוא מכתיב הנמכה מוגזמת של גלגל ההגה על מנת שהמחוונים יהיו בקו ראיה. ביחד עם ישיבה גבוהה מדי שחובבי הקרוסאוברים כל כך אוהבים, זה לא עושה חסד עם תנוחת נהיגה נוחה ונכונה. יש גם בלם יד בעיצוב מוזר ומאוד לא נוח לתפעול, אין יותר מדי תאי אחסון (ברכב שאמור להיות שימושי), וחסרות גם ידיות אחיזה.

תנוחת הישיבה כצפוי גבוהה מזו שב-208, וכדי שתרגישו גבוהים ממה שאתם באמת, סף החלונות נמוך יחסית. המושבים הקדמיים נוחים למדי, במושב האחורי אין יותר מדי מקום – המרחב לראש סביר אבל מרחב הברכיים מאוד מדוד. שלושה ילדים הסתדרו בו, אבל למבוגרים לא יהיה נוח להצטופף שם לאורך זמן. תא המטען סביר בהחלט – מבנהו רבוע ושימושי, סף הטענה נמוך ונוח ונפח מספק של 350 ליטר בהחלט עושים את העבודה.

את כל העסק מזיז מנוע ה-Pure tech, תלת-צילינדרי בנפח 1.2 ליטר, בגירסא מוגדשת הטורבו וכאן עם 110 כ"ס ו-20.9 קג"מ שמחובר לתיבה אוטומטית-פלנטרית בעלת 6 מהירויות מתוצרת אייסין היפנית שמסובבת את הגלגלים הקדמיים בלבד, כמקובל בקטגוריה. רכב המבחן צוייד גם ב"גריפ קונטרול" – מערכת לבחירת מצבי נהיגה בעלת חמישה מצבים – כביש, שלג/קרח, ESP  כבוי, "שטח טרשי" ו"שטח חולי". כל הסיפור כאן הוא שינוי במפות ניהול המנוע, הגיר ומערכת בקרת המשיכה לטובת תפקוד משופר בתנאי דרך משתנים. גם זה גימיק שאנחנו בספק אם נחוץ או שימושי למישהו בחיי היומיום, אבל לצורך הפרוטוקול טרחנו לנסות אותו בשטח.

המנוע גמיש ונעים בד"כ, אבל בסל"ד נמוך הוא רועד, ובסל"ד הגבוה הוא רועש. מערכת ה-START-STOP בשילוב עם הרעידות בסל"ד נמוך היא מהמעצבנות שפגשנו – מומלץ לכבות אותה, גם במחיר עליה תיאורטית בצריכת הדלק. הביצועים בסה"כ טובים – 100 קמ"ש מושגים תוך 10.3 שניות בדרך ל-188 קמ"ש תיאורטיים, אבל צריכת הדלק לא הרשימה, עם 10.8 ק"מ לליטר בממוצע בנהיגת מבחן ששילבה הכל מכל, כולל שטח, אבל בפירוש לא היתה תובענית מדי.

כמו בכל פיז'ו גם ב-2008 מחלקת השילדה, המתלים והתנהגות הכביש היא צד חזק. נוחות הנסיעה טובה ברוב המיתארים, יכולת שינוי הכיוון טובה וההיגוי מדויק וחד כמו שאנחנו אוהבים, כאשר גלגל ההגה הקטן תורם כאן את חלקו לתחושה הספורטיבית שעושה את ה- 2008 חריגה לטובה לעומת הבינוניות התפלה והמתסכלת הנפוצה בקטגוריה הזו. רק אחיזת הכביש לכשעצמה לא ממש הדהימה, אולי בעטיים של צמיגי חורף M+S אותם לבש רכב המבחן, שמיותרים בישראל מעוטת הגשמים.

צמיגי החורף הללו, בעלי פרופיל גס יחסית וחריצים עמוקים מהרגיל + מערכת "גריפ קונטרול" שהוזכרה, גרמו לנו לנסות בכל זאת לקחת את ה-2008 לנסיעת שביל. כתבי רכב נוטים לקרוא לכלים מהקטגוריה הפושרת הזו בשם המליצי "רכבי פנאי", יענו, מתאימים לתחביבים של שעות הפנאי כמו פעילויות מחוץ לבית/בחיק הטבע.... האמת היא מעולם לא הבנתי מה עושה את הקרוסאובר הממוצע לרכב שמתאים ל"פנאי" יותר מאשר כל פרייבט אחר. שהרי למרות מרווח הגחון המוגדל של כלים אלה, הם מונעים ע"י זוג גלגלים אחד בלבד ויכולות העבירות שלהם מזכירה כפכף ממוצע, בטח לא ג'יפ.

ובכל זאת פיז'ו טרחו לצייד את ה-2008 בגריפ-קונטרול ואפילו משוויצים ביכולות השביל המשופרות שלה. אז שמתי פעמיי  לקטע המזרחי של "דרך בורמה" – זה שמטפס מכביש 38 לכיוון מושב בית מאיר. ציר שפעם היה משוטח למשעי וכל פרייבט יכל לנוע בו בנהיגה זהירה. פגעי מזג האוויר, תנועת רכבי השטח והעובדה שהציר הזה לא מקבל תחזוקה, גורמים לטבע למהר להשתלט עליו מחדש – תכסית השביל מתפזרת לכל רוח, הסלעים צצים החוצה וכל עליה קטנה מתמלאת ב"הצלבות". ג'יפונים כפולי הנעה מתמודדים כאן בהצלחה, אבל תשכחו מלנסוע כאן בפרייבט או ג'יפון 2X4 בלי לגרום נזקים.

בואו ונאמר שמערכת "גריפ-קונטרול" אשכרה עובדת - וה-2008 מצליח לנוע כאן טוב יותר מכל פרייבט ולהתגבר על רוב החריצים, אבל עם הנעה לגלגלים קדמיים בלבד ההתקדמות מסורבלת ולא נעימה, כל עליה קטנה עם הצלבות כבר מכניסה את כל העסק להיסטריה מיותרת. מהר מאוד ויתרתי – חבל לגרום נזק. ממילא אף לקוח של ג'יפון/קרוסובר לא באמת מעוניין  לנסוע בשטח, גם לא בשביל תמים למדי כמו זה.

כמו כל ג'יפון/קרוסאובר, גם 2008 מסיים את המבחן ברגשות מעורבים. זה לא סוד שאני לא מחבב ג'יפונים – בעיני השמרניות פרייבט זה פרייבט, רכב שטח זה רכב שטח, וכל נסיון לערבב ביניהם יוליד אנדרוגינוס שהוא בעיקר פשרה וכדרכן של פשרות – הן מקדשות את הבינוניות. בתכל'ס, למעט תנוחת ישיבה גבוהה ומעט יותר מרחב ראש, אין לג'יפונים קטנים שום יתרון אמיתי על הסופר-מיני שעליה הם מתבססים. 200 קצת שונה כאן – הוא בולט לטובה בקטגוריה בפרמטרים הדינמיים – התנהגות כביש והיגוי, ופחות מצטיין בסעיפי הפוזה (גם אם נרשם שיפור כאן). אלא שעבור הלקוח הממוצע של ג'יפונים, התנהגות הכביש ממש לא חשובה והפוזה דווקא כן ואפילו מאוד. אז מה נשאר בעצם?....

נשאר רק להשוות נתונים ומחירים. 2008 עדיין לא החתיך של הקטגוריה, אבל נרשם כאן שיפור חשוב. וכאשר נקודת ההתייחסות היא ג'וק, טראקס וקפצ'ור החיוורים, 2008 הוא לבטח טוב יותר על הכביש. גם פער המחיר בינו לבין הספורטאז' הגדול יותר שהפך לג'יפון ברירת המחדל, משמעותי מכדי להתעלם ממנו והופך את ה-2008 לג'יפון קטן ראוי, כזה שבהחלט צריך לנסות ולשקול לפני שמחליטים.

רק אל תשכחו שאם מדברים על כסף – במקרה הזה, הג'יפון יקר בעשרות אלפי שקלים מהסופר-מיני המצויינת עליה הוא מבוסס (באותו מפרט טכני) ולא עושה שום דבר טוב יותר ממנה. אז מי צריך את כל הג'יפונים/קרוסאוברים האלה בעצם?... שאלה טובה. כמה שווה לכם לשלם על פוזה?.... למדע הפסיכולוגיה ולניתוח חוכמת ההמונים הפתרונות.