זה היה בסוף משחק מספר 4 בסדרה, אז אוקלהומה סיטי הובילה 1:3 על גולדן סטייט. ההתקפה של הווריירס התקשתה לייצר בצד אחד, ובצד השני פשוט דהרו, ולא נראו כמי שניתנים לעצירה. סגנון המשחק של האלופה שהביא לה אליפות, ובאמצעותו היא קבעה שיא היסטורי של 73 ניצחונות בעונה הסדירה, פשוט קרס במאני טיים.
ברגע זה נוצרה תחושה כאילו העונה של האלופה, זו שבמהלכה היא זכתה לכל כך הרבה סופרלטיבים, תהפוך בתוך שבוע לאכזבה. אולם אז חל שינוי, סטיב קר ביצע את מה שלא הרבה מאמנים היו מעזים לחשוב עליו, בטח ובטח שבמהלך סדרת גמר אזורית. המאמן שינה את כל הפורמט סביבו הוא בנה את הקבוצה, הלך נגד השיטות שהביאו לו את ההישגים, והצליח לנצח את הסדרה. אבל כדי להבין איך הוא הצליח להפוך את הכיוון, צריך קודם לראות כיצד דונובן חיסל בהתחלה את האלופה.
המהלך שעצר את הקבוצה ההיסטורית
אז מה בילי דונובן עשה שכמעט הוריד את הווריירס על הברכיים, והקנה לו מעמד של אחד המאמנים הטובים בליגה, דווקא בעונת הרוקי שלו? במהלך הפלייאוף, גולדן סטייט נהגה לבצע בליץ עם הרכב הסמול בול שלה, כאשר דריימונד גרין תופקד סנטר, האריסון בארנס ואנדרה איגודאלה הוצבו בעמדות הפורוורד, והספלאש בראדרס, סטף קרי וקליי תומפסון, היו הגארדים. זה הוא הרכב בו כל אחד יכול לשמור על שחקנים בכמה עמדות, וגם לבצע חילופים התקפיים.
ההרכב הזה מתבסס על הפיק אנד רול בין קרי לגרין, מהלך שממנו או שאחד מהם קולע או שהם מוצאים את השחקן הפנוי. בנוסף הווריירס זיהו שאנדרה רוברסון הוא קלעי רע, והשאיר אותו ללא הגנה כאשר גרין ביצע מהלך שנקרא?: '2.92'. מדובר בתרגיל של הגנה אזורית, בה שחקן אחד מתמקם בצבע, ומגיע לסייע כנגד כל יריב שנכנס לסל. מול הת'אנדר הטקטיקה הזו, שהביאה לגולדן סטייט אליפות ועזרה לה לנצח סדרות פלייאוף בשנתיים האחרונות, עבדה לקר בדיוק פעם אחת, במשחק מספר 2 בסדרה.
מאותו מפגש, הגיע השינוי של דונובן. התשובה הראשונה הייתה הרכב סמול בול משלו שהורכב מראסל ווסטברוק, דיון ווייטרס, אנדרה רוברסון, קווין דוראנט וסרג' איבקה. זו חמישייה שבהגנה ביצעה חילופים, ואיפשרה לכל שחקן לשמור על יריבו. קווין דוראנט שמר על גרין ופשוט חיסל אותו, זה פגע בהנעת הכדור המפורסמת של הווריירס שהסתמכה ברובה על העברת כדור דרך הפורוורד.
בנוסף, אנדרה רוברסון שמר על קרי, ובמקרה של פיק אנד רול, התבצע חילוף מושלם. רוברסון עבר לשמור על גרין ודוראנט תופקד על קרי. פורוורד הת'אנדר תמיד היה שומר פנטסטי, ורק בסדרה הזו כשחיסל את גרין היה אפשר ללמוד עד כמה. לאחר ההצלחה של אוקלהומה סיטי, היו טענות על פציעה או על כושר ירוד של ה-MVP של הליגה, אבל הסיבה ליכולת היא פשוט ההגנה של הת'אנדר.
עוד שינוי חל בהתקפה, אותו רוברסון שבלט בהגנה, מצא את עצמו פנוי פעם אחר פעם מחצי מרחק או מחוץ לקשת, ואז התחיל לקלוע. בניגוד לציפיות דונובן עודד אותו לזרוק, בנה לו את הביטחון, כמו גם המועדון שהצמיד לו עוד בקיץ מאמן קליעות, והשחקן המושמץ הפך לקלעי סביר.
אמנם לא מרשים, אך מספיק טוב בכדי שהשיטה של הווריירס, שהשאירה אותו לבד, פשוט קרסה. אם השיפור של רוברסון מרשים, על מה שקרה לדיון ווייטרס בסדרה ובפלייאוף, דונובן ראוי לקבל את כל המחמאות. השחקן שכיכב בעיקר בסרטוני שאקטין, הפך לכוח התקפי, ובמקביל גם שומר קטלני שהשתתף בחגיגה ההגנתית על ה-"ספלאש בראדרס", תוך שהוא מפריע להם להגיע לזריקות נוחות.
התשובה של גולדן סטייט: חזרה למקורות
מאמן האלופה ספג קיטונות של ביקורת, שברובה הייתה מוצדקת על כך שאינו מגיב. האמת? אפשר בהחלט להבין את הטענות. קצת קשה להגיד למישהו, שהוביל שיטה דרכה זכה באליפות ושבר את שיא הניצחונות בעונה, לא עובדת. צריך הרבה אומץ בשביל לבצע שינוי משמעותי במאני טיים, אבל סטיב קר עשה זאת בענק.
תחילה, הוא זנח את הסמול בול והתחיל לשחק עם כל הסנטרים שלו. מקבוצה בה הסנטר המוביל, אנדרו בוגוט, משותף ל-15 דקות בממוצע למשחק, גולדן סטייט הפכה, בה על הפרקט נמצא סנטר בכל רגע נתון. זה התחיל עם קרב בצבע, שאמנם גולדן סטייט לא תמיד ניצחה בו, אך הטה מעט את הכף. בעקבות המהלך, דונובן נאלץ לשחק עם סטיבן אדאמס ואנס קאנטר על הפרקט בכל רגע נתון. אמנם הניו-זילנדי הוא שומר מעולה, וגם קאנטר הוא כבר לא החור ההגנתי שהיה, אבל זה הפריע לת'אנדר לבצע את החילופים האוטומטיים שחיסלו את התקפת הווריירס.
האלופה תקפה בפיק אנד רול את השחקן של אדאמס וקאנטר, כך שהם נאלצו לרדוף אחרי הגארדים הזריזים של גולדן סטייט. השינוי שחרר את ה-"ספלאש בראדרס", ואפשר לקרי ותומפסון מעט יותר מרווח נשימה ואפשרויות קליעה. זה לא היה מושלם, אבל זה לחלוטין הספיק בשביל שבמשחקים 5,6 ו-7, הווריירס קיבלו את ה-MVP שלהם בחזרה.
החלק הלא פחות מהותי בשינוי היה האטת הקצב. אחד החסרונות של משחק הריצה של גולדן סטייט הוא הנטייה שלהם לאבד כדורים, מה שהיווה נקודת החולשה הבולטת שלהם לאורך כל העונה. כשהיריבים היו גארדים אנרגטיים כמו ווייטרס, רוברסון וווסטברוק, זה הפך לבעיה של ממש.
אוקלהומה סיטי היא קבוצה קטלנית במתפרצת ובהתקפות מעבר, ואין סיבה לתת לה הזדמנויות כאלה. במשחק מספר 6, האלופה הצליחה לעצור את הת'אנדר, כאשר שתי הקבוצות עברו בקושי את ה-100 נקודות, ובמשחק השביעי קר פשוט חנק את המשחק במחצית השניה שתי הקבוצות כלל לא הגיעו ל-100 נקודות.
מה שעוד הכריע את ההתמודדות היה העומק מהספסל. כל הפלייאוף דונובן שיחק עם רוטציה קצרה, גם כי רצה להפעיל לחץ גבוה, וגם מהסיבה שהוא פשוט לא האמין בשאר השחקנים שלו. ההימור הזה כמעט השתלם, כאשר לולא ההתפרקות המנטאלית שדווקא לא קשורה לעייפות, אלא יותר ללחץ, יכול מאוד להיות שהת'אנדר היו מנצחים את הסדרה.
במחצית השניה של המשחק הלילה, העייפות התחילה להשפיע על שחקני אוקלהומה סיטי, ולמרות התעלות בסיום של דוראנט הסדרה נפלה על הדברים הקטנים, ועל טעויות כמו העבירה המיותרת של איבקה על קרי כשנותרו 1:18 דקות לסיום.
סמול בול או ביג בול? שניהם
רבים לא האמינו, אבל גולדן סטייט, זו ששינתה את ה-DNA של הליגה, והובילה למשחק נמוך ומהיר, עלתה לסדרת הגמר בזכות העובדה שחזרה לסגנון הישן, של משחק גבוה ואיטי, וזה אולי הלקח החשוב מהסדרה הזו. שתי הקבוצות הגיעו לגמר בזכות הגמישות והוורסטיליות שלהן. הת'אנדר הפתיעו את הספרס כי ידעו להתאים את עצמם למצבים שונים ולסגנון משחק שונה.
למרות ההתאמות שביצעה גולדן סטייט, אוקלהומה סיטי לא נשארה מאחור, הייתה קרובה והיא בהחלט לא "לוזרית", כי פשוט אי אפשר להיחשב למפסידן אם גררת את הקבוצה הטובה בליגה לדקה האחרונה של המשחק השביעי. אבל מילת המפתח ב-NBA בעקבות הסדרה הזו, שכנראה הייתה סדרת הפלייאוף המותחת והצמודה מאז 2010 היא ורסטיליות.
בילי דונובן ניצח את הספרס במשחק שלהם, משחק גבוה, ואת גולדן סטייט במשחק שלה - נמוך ומהיר. גולדן סטייט בסוף הצליחה לנצח כי חזרה למקורות, למשחק גבוה ואיטי. אם יש משהו שאפשר ללמוד מהסדרה הזו, זה שתנצח לא הקבוצה שתהיה טובה בסמול בול, או בביג בול, אלא זו שתוכל לעשות טוב את שניהם.