הלב ניצח את הראש: על הזכייה של ב"ש באליפות

לפעמים הסיפור האנושי מנצח את המספרים. לפעמים הלב מנצח את הראש. זו הסיבה שאליניב ברדה הוכתר לשחקן העונה לפני ערן זהבי, מפלצת השערים הצהובה, שקבע שיא כיבושים היסטורי העונה, והביא את את מכבי תל אביב לליגת האלופות במו רגליו. זו הסיבה שהחלוץ הבאר שבעי הקדים את ג'ון אוגו, הזר המצטיין, שהיה השחקן הכי חשוב בקישור של באר שבע עם עליונות מוחלטת במרכז השדה.

ברדה אפילו האפיל על הקאמבק הנהדר של מאור מליקסון, הקוסם מהדרום, שחזר העונה להפיק מהכשרון שלו שערים ובישולים במאני טיים, ברגעים קשים, בדיוק כמו במשחק האליפות עם שער ובישול מיד לאחר פיגור מוקדם. הסיבה היא שפשוט אין מתחרים לסיפור המופלא של אליניב ברדה, שחזר לישראל ובגיל 34 גירד עם הציפורניים את שכבות הבינוניות שליוו את באר שבע במשך שנים.

הוא עשה את זה עם תשוקה, מנהיגות ו-ויתור אמיתי על אגו ברגעים לא פשוטים, שהובילו אותו לכבוש 14 שערים סופר חשובים והוכיח לכל השחקנים שחוזרים מחו"ל שאפשר גם אחרת.

זה היה מירוץ אליפות מהטובים והמותחים שהיו לנו בעשורים האחרונים. לאורך רוב העונה, הפועל באר שבע הייתה טובה יותר ממכבי תל אביב. היא הייתה מגוונת יותר במשחק ושברה שיאי מועדון בעזרת שינוי תפיסה שהובילו אלונה ברקת וברק בכר.

בזמן שכולם הרימו גבה על המינוי של ברק בכר בתחילת העונה, אלונה ברקת הוכיחה שהיא לומדת יותר טוב מכל אחד מה נכון למערכת שלה ועשתה את המסע הניהולי הכי מעורר הערכה שהיה פה. בכלל, הצוות האנושי המעולה שהקיף את ברק בכר שידרג את רמת האימונים והמעקב וגם את צורת ההתנהלות.
 
ברק בכר עצמו הוכיח שהוא עשוי מחומר אחר. לא דרך הצהרות, לא באמצעות כריזמה מפוצצת, וגם לא בעזרת מניפולציות כאלו ואחרות. מדובר פשוט במאמן שהוא קודם כל בנאדם, ושכשחקן שלו אתה פשוט מאמין בו. בכר הוא מאמן חדשני, יסודי והישגי, שהולך עם האמת שלו עד הסוף, ולכן לאורך כל הדרך הוא רק קיבל יותר ויותר הערכה מהסביבה. יש לו כבר אליפות וגביע בשתי קבוצות שבכלל לא רגילות לתארים: הפועל באר שבע ועירוני קרית שמונה. זה מדהים.

התחושה היא שלכל השחקנים ששיחקו העונה יש באמת חלק חשוב בזכייה הזו. מדודו גורש שזכה לפריחה מאוחרת בגיל 36, דרך שיר צדק מנהיג ההגנה, דרך מהראן ראדי שהפך לקבלן תארים, דרך מאור בוזגלו שתמיד היה שחקן מצוין ללא תארים משמעותים ושם חותמת על ההשפעה שלו על אליפות.

זה גם עבר דרך טוני וואקמה שביחד עם ג'ון אוגו היו שני זרים שהיו גדולים פיזית וטכנית על כל הליגה ועוד ועוד שחקנים שהפכו את העונה הזו בנגב לקסומה. זה גם היה בזכות בן שהר ושאר השחקנים שידעו לבוא מהספסל ולעשות שינוי חיובי למען מטרה קבוצתית היסטורית.

מבחינת מכבי תל אביב, האכזבה היא גדולה, אבל אם היא בכל זאת תזכה בגביע, זו תהיה עונה טובה מאוד שלה. מי שמזלזל בהישגים כאלה, כולל העפלה לליגת האלופות, לא מבין את המשמעות של השושלת הצהובה ואת רמת ההישגיות שהמועדון הצהוב ייצר פה בשנים האחרונות.

מצד שני, אם מכבי ת"א תצליח להפסיד למכבי חיפה בגמר, אז שתבוא בטענות בעיקר לעצמה. אתמול שוב ראינו בבלומפילד כמה הפער בין שני המועדונים האלה גדול. גם אם היו חסרים הרבה מאוד שחקנים למכבי חיפה, היא פשוט לא מסוגלת כבר חמש שנים להתמודד בצורה ראויה מול מכבי ת"א.

מכבי חיפה אולי תגנוב גביע, אבל ה-6:0 המביש הזה הוא עוד הוכחה כמה הצהובים מקרית שלום והאדומים מהנגב נמצאים במקום אחר. לגמרי אחר. הם בליגה אחרת ובליגה הזו, מכבי ת"א תגיע שנה הבאה לדרוש מבאר שבע את הכתר מחדש.