הכדורסלן החדש: סטפן קרי בלתי ניתן לעצירה
הוא עבד קשה, חיכה שנים לתנאים הנכונים כדי לפרוץ והפך לטוב בעולם. סטף קרי משנה את חוקי משחק הכדורסל, שמעולם לא נראה כל כך אלגנטי ופשוט. ועד שמישהו יעלה על שיטה לעצור אותו, כוכב גולדן סטייט יהפוך לאחד השחקנים הגדולים בהיסטוריית ה-NBA
זה לקח לא מעט שנים של שוטטות בתעשייה, של עבודה אישית והסתכלות בתוך עצמו, ושל יכולות מנטליות חזקות במיוחד. בסופו של דבר, הקולגות, המומחים וכלל הציבור מכירים בעובדה שמדובר, בטח נכון להיום, בשחקן הטוב ביותר. הוא ניסה להחליף סגנונות ושיטות משחק, עבד תחת מנטורים שונים והוחלפו סביבו צוותים מסייעים, עד שזכה לגושפנקא המוכיחה את הצטיינותו כשחקן.
הוא הפך לבאנקר אטרקטיבי שמדבר אל מגוון רחב של קהלים ומעריצים מכל הגילאים, אלה שמשווים אותו לגדולים בכל הזמנים ומכריזים על שמו כאחד, יחיד ומיוחד. הסבלנות השתלמה לו. הוא נולד להוביל ולהנהיג, ואם כבר לזכות בתואר, אז רק בזה של הטוב ביותר, ולא של שחקן משנה. אכן, סוף סוף, בשלהי פברואר בואך מרץ 2016, לאונרדו דיקפריו יכול סוף סוף לנוח קצת על זרי הדפנה.
וכן, גם סטף קרי יכול. שבע שנים של הבשלה, חילופי מאמנים, גיבוש קבוצה מסביבו, אליפות אחת, תואר ה-MVP ומשחק מכונן אחד מול אוקלהומה סיטי שהגדיר מחדש את הענף. הוא עדיין רחוק כמה טבעות אליפות והתברגות בצמרת קטגורית של כמה אספקטים אחרים של המשחק – כמו למשל קניית שם של שחקן הגנה טוב יותר - כדי להיקרא שחקן שלם כמו ג'ורדן ובראיינט, או להפוך אולי לגדול השחקנים שידענו - אבל הוא כבר בדיון. בדיוק כמו שג'ק ניקולסון ורוברט דה-נירו עברו קילומטרז' מכובד של סרטים בהם פיתחו יכולות וסגנונות משחק שהפכו אותם לאול-אראונד-פליירס ולא רק לכאלה שמשחקים תפקידי קשוחים או פסיכים (או קשוחים שהם פסיכים), כך גם דיקפריו, סליחה, קרי, צריך לצבור עוד כמה הופעות בלתי נשכחות על המסך הגדול לרזומה.
לתופעה הבולטת המאפיינת, בין היתר, את קרי, אני קורא “טווחלס". חסר טווח. בזכות היכולת להשחיל כדורים דרך הטבעת ממרחקים שקרובים יותר לקו מחצית המגרש מאשר לקו השלוש, סטפן משנה את המשחק. בעניין הזה הוא חלוץ מרכזי, פורץ דרך, וכותב מחדש אל מול עינינו את השיטות שבהן הענף ישוחק, יימכר, יאתגר וילהיב את העוסקים בו ואת צופיו.
כי כשה”היי פיק אנד רול” משוחק כל כך "היי", באזור קו החצי, וגם משם קרי צולף באחוזים פנומנליים, אז כל ההתקפה משתנה. וגם ההגנה. המונח "ריווח" מקבל משמעות אחרת, והדרך בה ניתן להשיג נקודות היא שונה ממה שהכרנו. הרחבה פרוצה לליי-אפים קלים, וכששחקני הגנה נכנסים לשם בכדי לשמור על הטבעת, הכדור יוצא לקלעים שעומדים מחוץ לקשת ויש להם זמן להסתרק בין הזמן שהכדור מגיע אליהם ועד שהם משחררים שלשה חופשית לעבר הסל. וזה קל, ונקי, ואסתטי, וכל כך יעיל.
הקוד פוצח, הדרך לעשות סלים ולנצח משחקים מעולם לא נראתה זורמת ופשוטה יותר. הדגש עובר לכשרון דיוק בקליעה ממרחק ויכולת מסירה לשחקן פנוי מאשר ליכולות פיזיות, נתוני גובה וגודל של שחקנים, משחק עם הגב לסל וחפירות בתוך הצבע כמיטב המסורת כפי שהכרנו והורגלנו מזה עשרות בשנים.
סטף קרי הוא הכדורסלן החדש. לא גבוה במיוחד, לא חזק במיוחד, לא מרביץ מי יודע מה, אבל שליטה בכדור ובגוף יש לו, וידית... חתיכת ידית. הלא כשג'יימס נייסמית’ המציא את המשחק לפני 125 שנה, מטרתו הראשונה והבסיסית היתה להעביר באמצעות זריקה את הכדור דרך החישוק. כל השאר משני, כולל פיצוצים בתוך הצבע, קפיצות פסיכיות לשמיים והקפצות כדור למכביר. צריך היה ועדיין צריך, לפני הכל, "טו פוט דה בול אין דה סל", ואת זה עושה גולדן סטייט הנוכחית בצורה אולטימטיבית, וקרי הוא בדיוק השחקן אותו דימיין נייסמית’ כשחשב על המשחק הזה. בטח לא על דיאנדרה ג'ורדן, אנדרה דראמונד ודווייט הווארד.
יש לו לקרי יכולות שלא היו לאף שחקן לפניו, קשר מהירות-עין-סל-טווח. הלוגו ג'רי ווסט קלע נפלא ממרחק עוד לפני שצוייר על הפרקט קו 3 הנקודות, פיל ג'קסון האגדי ציין השבוע את מחמוד עבדול-ראוף שהיתה לו יכולת שחרור כדור נדירה ממרחק. אבל אלה וקודמיהם לא היו עקביים, מדוייקים אחוזית וכמותיים כל כך בעניין הצליפות כמו קרי. שילוב נדיר של כשרון, ביטחון, תרגול סיזיפי, ונון-שלאנט של שפת גוף שטרם נראה מאז המצאת הכדור הכתום. עוד לא נולד השומר האינדיבודואלי שיכול להתמודד עם התופעה הזאת.
קחו למשל את אותו משחק מדובר מול אוקלהומה סיטי. הת'אנדר הציבו עליו, בעיני לפחות, את השומר האולטימטיבי. ראסל ווסטברוק גבוה מקרי, חזק ממנו, אתלטי ולא פחות זריז רגליים ממנו. הם אפילו בני אותו גיל ועם כמעט אותן שנות נסיון ותק בליגה ובענף. תוסיפו לזה תשוקה לנצח, קשיחות, טירוף בעיניים ואינטליגנציית משחק ולא תמצאו שומר בעל נתונים טובים יותר להצר את צעדיו של השף קרי מאשר ווסטברוק. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים, ולא שוכחים. מורידים כובע ומפרגנים. חלקם יאמרו שדבר כזה לא ראו, ועם תופעה כזאת אי אפשר להתמודד. חלקם עוד לא אומרים בקול רם, אבל שוקלים ליישם בעוד חצי שנה את המשפט הידוע: "איף יו קנט ביט ד'ם, ג’וין ד'ם" (מישהו אמר קווין דוראנט?).
כי יש תחושה שכל עוד הוא יישאר בריא, וצוות שחקני המשנה יתנו לו גב וישימו בידיו מושכות להניע את הפרארי הזאת קדימה, כל עוד המאמנים ימשיכו לביים, והג'נרל מנג'רים והבעלים יפיקו ויעניקו לו את הביטחון להמשיך לעשות את מה שהוא עושה יותר טוב מכל אחד אחר בהיסטוריה - הם ימשיכו להגיד תודה על כל יום יחד איתו על סט הצילומים עם התפאורה הצהובה-כחולה של המפרץ במרכז המערבי של קליפורניה. כי למעשה אין להם כמעט צורך להתערב בשלבי העריכה, אלא רק להמשיך להתענג יחד עם כל הצופים מהסרטים שיזכו את הטרמפיסטים המקיפים את השחקן הטוב ביותר בעוד אוסקר, ועוד אחד ועוד אחד...