אני בכלל אוהד בית"ר. מודה ומתוודה. ולא רק שאני אוהד בית"ר, בכל הילדות שלי אי שם ברמת-גן של שנות השמונים, מכבי תל-אביב בכדורגל שיחקו באצטדיון רמת-גן הקרוב לביתי וכל הילדים בכתה שלי חוץ ממני ומעוד חמישה שיחד התחלקנו לבית"ר, הפועל תל-אביב ומכבי חיפה, כולם אהדו מכבי. רק בגיל מאוחר יותר לימדו אותי שבעצם הפועל תל-אביב זה האויב האמיתי ושאני בכלל צריך לשנוא אותם.
אבל בימי חמישי היו מושיבים אותי מול הטלוויזיה לראות כדורסל בערוץ היחיד שהיה. אריס סלוניקי, סקאבוליני פזארו, טרסר מילאנו, פו אורטז, לימוז', ריאל מדריד, יוגופלסטיקה ספליט האגדית, אסטודיאנטס, קינדר וטים-סיסטם בולוניה. אחר כך הגיעה גם פנאתינייקוס במלוא עוצמתה. וצסק"א, איך אפשר בלי צסק"א.
ובכל סל של מכבי קפצתי. כולם קפצו. העיקר לנצח את הגויים הרעים. שהם לא באמת רעים, אבל איך בא לי כבר שינצחו את דינו מנגין, בוב מקאדו וקני בארלו. את דנילוביץ' וג'ורג'ביץ'. את גאליס, ינאקיס וסיגאלאס. קורבלאן, דינו ראדג'ה, דושקו איבנוביץ', פטר נאומוסקי, דיאן בודירוגה. מי מאתנו לא נהנה מהקרבות עם כל השמות הגדולים האלה? מי בכלל היה שומע עליהם אלמלא מכבי?
ומכבי גורמת כמעט בכל שנה להתרגשות של מדינה שלמה. מרוב סיקור הרגשתי שישנתי עם פיני גרשון במיטה שלושה פיינל-פורים לפחות, בבוקר ליוויתי אותו לאולם ברגל כי היה שבת והקמע לא עובד אם נוסעים, ועל הדרך גם עשינו יחד את ליל הסדר בבלגרד ובמוסקבה. ולמי מאתנו לא נחמץ הלב על צביקה שרף שהגיע לבאר כל-כך הרבה פעמים ולא לגם אף לו טיפה אחת ממי הגביע הקדוש, אבל לכמה עוד מאמנים בעולם רשומים ברזומה שלושה גמרים אירופים?
אם תסתובב בעולם ותפגוש אדם שמתעניין אפילו מעט בכדורסל, מייד יישמע באוזניך המשפט: "או, יזראעל. מכבי תל-אביב". אפשר להגיד על שמעון מזרחי הרבה דברים, להאשים אותו שעשה למען מכבי את כל מה שיכל ושעם חלק אתם לא מסכימים, אבל כמה עוד אנשים בעולם אתם מכירים שבנו אימפריה ברמה עולמית? ומה אתם חושבים שבעלים של אימפריות ספורט אחרות עשו בשביל הקבוצות שלהם? ישבו, שילבו ידיים והביטו בצמח פורח? כמה עוד אנשים אתם בכלל מכירים שהקימו אימפריית ספורט ועדיין מנהלים אותה? ומה בכלל יש לנו בעולם הספורט שלנו שאנחנו יכולים להתגאות בו? כשאתלט שלנו עולה לגמר של מקצה אולימפי אנחנו פותחים שמפניות, מדליית ארד בשייט מפרשיות ואנשים קופצים למזרקה בכיכר.
אתמול זה הכה בי כפליים. מכבי של השנה נראית גרוע יותר מאשר בעונה של אלי קנטי, אבל מביאה 7,300 צופים למשחק יורוקאפ באמצע השבוע. אז נכון, לא חייבים לפרגן. האמת? אפשר גם להתכעס ולשנוא. אפשר אפילו לרצות לקלקל ולהרוס. אם לנו אין אז שגם להם לא יהיה. ואפשר לקחת דוגמא מהפועל ירושלים, אלה שבשנה וחצי האחרונות מנצחים את מכבי פשוט בגלל שהם יותר טובים. לא בגלל חוק רוסי, הגבלת זרים, שניים שלא רשומים בטופס או משחק אחד שתפסנו אותם חלשים ומישהו החליט שזה נחשב אליפות למרות שכל השנה הם קרעו אותנו.
וכעת דמיינו לכם עולם ללא מכבי תל-אביב. בשנת 2004 הפועל ירושלים זוכה בגביע יול"ב ומעלה אותנו סוף-סוף על המפה. איזה מזל ששפר לא הלך ל-NBA, טונג'י אוואג'ובי מגמגם בעברית קלוקלת שאנחנו על המפה, וארז כץ המלך. הדבר היחיד שבאמת מבאס זה שקורן אמישה לא מימש את הכישרון שלו על-מנת להביא את מכבי חיפה לזכייה בגביע קוראץ'. אז באמת היינו שווים משהו.