ניצח את זהבי: גילי ורמוט מחק קריירה שלמה במהלך אחד

אי הג'נטלמניות, חוסר הנאמנות והשכחה שהפכה לפופולארית. במהלך אחד, גילי ורמוט מחק קריירה שלמה וייזכר כקפטן שידע שיעבור יום וההפסד בדרבי יהפוך לניצחון. הילד שבכה בטדי הותיר ילדים שדורשים הסבר שלא קיים, רק בשביל להפוך לפסיק קטן בהיסטוריה של האימפריליזם הצהוב. לראשונה בחייו ורמוט מנצח את ערן זהבי.

• אוהדי מכבי ת"א ביקשו מוורמוט: תעשה "פיו פיו" אם תכבוש

"בוא גיל, אל תתבייש. תצטרף לתמונה", כך במשפט קצר קיבל דרור קשטן ב-2005 את גילי ורמוט להפועל ת"א. עם חיוך  צנוע, הבחור הצעיר מהפועל חיפה חבר לתמונה לצידם של וואליד באדיר, ברוך דגו ואליניב ברדה, שחקני הרכש החדשים שהצטרפו אל מול הגלאקטיקוס הצהוב האימתני.

עשור חולף, "גילי, לא מוזר לך?", נשאל כשהוא דורך לראשונה על הדשא בקרית שלום. "מוזר, אבל יעבור תוך יום-יומיים". וכך, בהחלטה קטנה אחת, גילי ורמוט מחק את אלו שקיבלו אותו בטוב וברע, בפציעות ובהיעדרויות, והפך להיות עוד פסיק באימפריליזם הצהוב.

המעבר של ורמוט למכבי בזוי בגלל שהוא היה ידוע מראש. צריך להיות איש מאוד קר כדי לעלות לדרבי, לענוד סרט קפטן, מתוך ידיעה שמחר, ככל הנראה, תוגת ההפסד תהפוך לאופוריית ניצחון. כמו קפטן לא מוצלח, הוא הביט בחרטום של הטיטאניק, דחף הצידה את הילדים שהולכים לישון כל לילה עם החולצה מספר 14, בשביל להציל את עורו המצהיב והכל על רקע הגסיסה של המועדון שהיה לו בית בקשיים ובפציעות שלא הירפו.

גילי, על 33 שעריו בשמונה עונותיו, תמיד היה עבור אוהדי הפועל "אחר". בשבילם הוא היה הילד בן ה-24 שמירר בבכי בטדי כשזכה באליפות הראשונה שלו והאיש שחזר בלי לחשוב פעמיים לבלומפילד המחבק ברגע שהחלום האירופי התנפץ לרסיסים. נדמה היה שהמכביזם שדבק בערן זהבי דילג מעליו וגם הרעב לעוד אפס במשכורת של שמעון גרשון לא קרץ לו. רק שברגע שנהיה קשה, הוא מיתג את עצמו בראש הרשימה, בה זהבי וגרשון מככבים.

גילי לנדאו, אחד שמבין מה זה להיות סמל אדום, האיר עיניים כשהסביר דבר פשוט למדי: "אחר" זו ההתחלה של המילה "אחריות". וזה בדיוק הדבר שוורמוט ברח ממנו. הרי רק לפני שלושה שבועות מול בני סכנין חולקו פוסטרים שלו לכל ילד כשתמונתו מתנוססת על קידום חנות האוהדים של הפועל. רק שמאז הגביע הלך, והתחתית התקרבה. וואלה, באמת לא כיף.

לפעמים כוכבים שוכחים שלהיות כוכב זה בא עם אחריות, נאמנות. כי הרי למה אנחנו מכורים לספורט? כי הערצה מעוורת, האהבה משכרת וגם בעצב יש משהו מתוק. בדיוק כמו שג'יג'י בופון ואלסנדרו דל פיירו הגדולים ירדו עם יובנטוס לליגה השניה למרות שיכלו לשחק בכל קבוצה בעולם והכל כי "ג'נטלמן לא עוזב את הגברת שלו". כמו שאלי מק'ויסט עבר לאמן את גלאזגו ריינג'רס בליגה הרביעית. לא בכדי, השיר המפורסם אומר "אותך אוהב, גם כשכואב".

יש מעט שחקנים ששמם חרוט באותיות קידוש לבנה בהיסטוריה האדומה. לנדאו, פייגנבויים, חודורוב, סיני. ורמוט יכול היה להיות שם כאיש שלא ברח כשקשה. במקום להיות האיש שחתום על המשפט האלמותי "ורמוט...הרוש הודף..", הוא בחר לבגוד באוהדים שרדפו אחריו בשדה התעופה והיו מוכנים להוציא מכיסם רק כדי לפגוש אותו שעתיים בשבוע.

לא מעט ילדים קיפלו השבוע את החולצה מספר 14 ודחפו אותה עמוק לבוידם, ליד הפוסטרים שריגשו אותם רק לפני שלושה שבועות. חסרי המזל מביניהם, כנראה כבר זרקו לפח את החולצה עם כיתוב השם. אותם ילדים כתבו סטאטוסים, פנו בדמעות למבוגרים שראו הכל, ושאלו "למה". רק שגם אלו שראו הכל איבדו חשק להסביר לילד למה האליל שלהם ברח.

במהלך אחד, שחקן אחד, מחק את כל מה שהוא עשה בקריירה וגרם לאלפים לוותר על חווית הצפייה. השם גילי ורמוט יעורר עכשיו את כל מה שחשבנו שהוא לא אבל מסתבר שהוא כנראה כן – מכביסט.