היום הצליח רמון לעשות את מה שהוא עובד עליו כבר כל כך הרבה זמן, להרוס ולהחריב סופית את מה שנשאר מהפועל תל אביב כדורגל. כשהוא מעביר את גילי ורמוט למכבי תל אביב, הוא יורק פעם נוספת בפני כל האוהדים ופועל שוב רק להציל את עורו והערבויות שנתן.
אני מודה שרמון כבר לא יכול להפתיע אותי, ראיתי ממנו הכל. את הפנטזיות, הניהול הקלוקל, ההיעלבויות ומעל לכל הפחדנות וחוסר המנהיגות. זאת רק הגושפנקא הסופית למה שידעתי וכתבתי לא פעם בעבר. אני שמח שידעתי לא להאמין ולא השקעתי את רגשותיי וכספי במסע הלוויה המתמשך של קבוצתי המנוחה, הפועל תל אביב. כפי שאמרתי בעבר, רק דבר אחד יעזור - פירוק. אחרת נחזה בגסיסה ארוכה ומבזה, שכל תפקידה הוא להציל את הערבויות של חיימק'ה שלנו.
גם באופן בו התחילו הידיעות על מעברו של ורמוט יכולתי לראות את טביעת היד הספינולוגית של חיימק'ה ותאומו. אני ממש יכול לדמיין את השיחה שהתנהלה לא מזמן בין חבר המרעים הזה על כוס קפה ועוגה ברביבה וסיליה, המקום האהוב עליהם ברמת השרון. איך יושב לו חיים, ואומר: "אוף! הוורמוט הזה נדבק לקבוצה כמו מסטיק. כל כך הרבה כסף הוא עולה, יכולתי לסגור עם זה ים של חובות שאני ערב להם".
"אז תמכור אותו כבר", עונה לו התאום, "ממילא אין לו עם מי לשחק. אם צריך, תביא לו עוד כמה קונוסים, שיתייאש לגמרי".
"כן", עונה חיים, "אבל החרא לא עוזב. לא יודע מה לעשות איתם, הוא ודמארי. כאילו מכבי זה לא מקום טוב. מזל שאת דמארי הצלחנו לזרוק לחו"ל".
"אל תוותר! תמשיך לאמלל אותו. שים לו שחקנים דרג ז', תפיץ עליו שמועות, בסוף הוא יישבר".
"כן, אבל האוהדים יהרגו אותי אם אשחרר אותו", עונה חיים בעיניים מפוחדות. "רק זה חסר לי".
"עזוב, יש לזה פתרון", מבריק התאום. "נגרום לו שיבקש, ויותר מכך נכריח אותו לבקש. זה יהיה התנאי שלנו לעזיבה, שהוא יצהיר בפומבי שהוא ביקש לעזוב. אז זה לא יהיה אנחנו, זה הוא רצה, ולך לא הייתה ברירה".
"גדול", קפץ על זה חיימק'ה. "זה מה שנעשה".
אבל כמובן שכל זה רק בדמיון שלי. הרי ההתעקשות של חיים שוורמוט יבקש בפומבי להשתחרר היא מסיבות אחרות לגמרי, שאני כמובן לא יודע אותן. המציאות, יש להניח, עלתה על כל מה שהדמיון שלי מסוגל לייצר. היום סוף סוף הבנתי שרמון ייזכר בימי הפועל תל אביב בכדורגל כמקבילה של שאול אייזנברג בכדורסל. כמי שהוריד סופית את המסך על הגלגול הנוכחי של הקבוצה. אני רק מקווה שכמו במקרה ההוא זה יזכה לתקומה חדשה, גאה ויפה כמו האחות המוצלחת בכדורסל.
ואם יש משהו שאני מצטער עליו, זה למה לרוע מזלנו חיים ותאומו לא בחרו בילדותם את הצהוב כצבע המועדף עליהם. זה היה חוסך לנו הרבה כאבי לב.