מהדרבי הראשון בדרייב אין לקחתי הביתה רק את הדקות האחרונות של הפסקת המחצית. שחקני מכבי תל אביב עלו לחימום לקראת המחצית השניה, ורגב פנאן החזיר את הכדורים לשחקנים, מתחת לסל המזרחי של האולם. הסל הזה צמוד ליציע האולטרס של הפועל, ולחבורה שעמדה שם פנאן היה טרף קל. הם התחילו בשירה שכוונה כולה לאביו המנוח של רגב, מוני. אני מודה שהתכווצתי בכיסאי. אני הרבה שנים במגרשים, שמעתי כבר את כל השירים, והאמת היא שרובם לא מגיעים אליי. זה היה תמיד וזה יהיה תמיד. השירים מכוונים לרוב לכוכבים של הקבוצה היריבה, לאנשים החזקים, ובאיזשהו מקום אני אומר שמי שחזק שיידע להתמודד עם זה. רוב השירים גם נעים בתחום הקללות וה"איחולים", שלכולם ברור שאין להם בסיס כלשהו בעולם האמיתי. במקרה של רגב פנאן, זה לא כך.
כשהקהל שר לרגב "איפה אבא של רגב" הקהל יודע שאביו התאבד, והקהל יודע את כל הפרטים הצהובים בסיפור. מבחינת רגב פנאן, יש כאן טרגדיה אישית והפגיעה מבחינתו היא ישר במקום הכואב ביותר. זה בדיוק הקו שבו השיר עובר בעיניי את הגבול שאני יודע לחיות איתו. מי ששר את זה רוצה לפגוע פגיעה אמיתית ברגב, לא משהו שדקה אחרי המשחק הוא ישכח. עקבתי אגב אחרי פנאן מאותו רגע ועד לסוף המשחק, ולא יכולתי שלא לרחם עליו, ראיתי בפניו את העלבון והכאב.
אני יודע שהקהל של הפועל, ואני חלק ממנו, הוא הילד החלש של השכונה וככזה הוא עוקצני ובוטה יותר. מה לעשות, הכוח של החלשים והעניים הוא בפה. לשיר לא עולה כסף, וקופירייטרים טובים תמיד היו לנו. כשהקהל שר לשמעון מזרחי, או לסופו או לכוכב אחר של מכבי, אני לא תמיד מת על זה, אבל אני גם לא מתרגש מזה יותר מדי, אבל כשהחלש מחפש מישהו שהוא יותר חלש ממנו ונטפל אליו, זאת כבר נבזות.
אני לא מכיר את רגב פנאן, ואני לא יודע אם הוא אדם טוב או רע, אבל בטוח שהוא לא עשה שום דבר שיצדיק את זה שקבוצת אנשים תשיר לו בפניו שירי לעג וביזוי על אביו המנוח. מה לעשות יש דברים שגם שנאה של שנים לא מצדיקה. כשיצאתי אתמול מהמגרש היתה לי בעיקר תחושה רעה, והיא לא נגרמה בגלל שהפסדנו, אלא בעיקר בגלל אותן דקות בסיום הפסקת המחצית.