המשחק בין מכבי תל אביב נגד בית''ר ירושלים לא היה גדול, אבל בהחלט זכינו לערב כדורגל טוב, עם אווירה מצויינת וקצב טוב. למרות משחק הרדיוס, הצהובים זכו לאווירה ביתית לגמרי, עם הרבה יותר אוהדים ביציעים מאשר היו להם לו המשחק היה נערך בבלומפילד. זאת הייתה חגיגת כדורגל של ממש בסמי עופר.
מכבי לא הגיעה להרבה הזדמנויות – למרות שלא הייתה רעה – אך הייתה לה בעיה אחת עיקרית: הדרך לפצח בונקר, או מערך כמו של בית"ר, היא לשחק דרך האגפים, אבל דווקא שם מכבי לא הייתה מספיק דומיננטית. שני המגנים שלה לא מספיק התקפיים, ובמשחק הספציפי הזה גם טל בן חיים ודור מיכה לא היו מספיק טובים. למרות מיעוט המצבים, יש שחקן אחד – שנמצא ברמה מעל הליגה – שמספיק לו מצב אחד, חצי מצב, בשביל לכבוש שער של אמן. ערן זהבי שוב הוכיח עד כמה הוא גדול.
פאקו איבד את הסבלנות עם ראדה פריצה כבר במחצית, אולי מהר מדי, מה שגרם לו לשנות מעט את סגנון המשחק ולהעביר את זהבי קדימה תוך כדי שהוא מסיט את עדן בן בסט לאגף. מאמן הצהובים הוא איש מקצוע, ורואים שהוא לא אדם תלוש, אך הוא עדיין לא ממש מגובש. בשנתיים האחרונות ראינו את מכבי ת"א דורסנית, והשנה זה לא קיים כמעט. משחק כזה, שבו מכבי מחזיקה בכדור הרבה יותר מיריבתה, בשתי העונות שחלפו היה נגמר בניצחון קל.
בית"ר צופפה מאוד משריקת הפתיחה, ולכן היה קשה לשחקנים של קורצקי לייצר התקפות – פשוט לא היו להם כלים לשחק כדורגל. המעבר ממערך של שני בלמים לשלושה הוא מאוד קשה, אך הם עשו זאת טוב מאוד. לאחר הפיגור, ובלית ברירה, קוראץ' נכנס ובית"ר החלה להתקיף, שלחה שחקנים למעלה ובאה על שכרה עם שער בדקה האחרונה. זה תיקו שהוא כמו ניצחון מבחינת רוח הקבוצה.
אם נחזור למכבי, מה שמאוד מפתיע אותי היא העובדה שנוסא אייגיבור שיחק 90 דקות, ודווקא מיטרוביץ', הקשר הכי טוב של פאקו, והאיש שבישל את הגול, הוחלף. לא הייתי מפיל את התיק על נוסא, אבל משהו לא מתחבר לו בקבוצה. השער שמכבי ספגה בסיום הוא מכה פסיכולוגית. הם רודפים אחרי ק"ש וב"ש, והמאבק יהיה מאוד צמוד עד הסיום, ושער כזה, בדקה כזאת, יכול להשפיע לרעה.