פתאום קם אדם

"אני כבר לא ילד, בן 36. קשה למצוא ריגושים. הלוואי ואפרוש אחרי שאדע שהקבוצה הגיעה לליגה לאומית וצברה דרך, אוהדים והכרה מקצועית. זו תהיה הפרישה הכי טובה שיש".

"הדרך היחידה להצלת נפשך היא המאבק להצלת אחרים". ניקוס קאזאנצאקיס, זורבה היווני

כפיר ליבוביץ' כבר עבר הרבה. ממשחקים בליגה הבכירה, דרך שער מחצי מגרש ועכשיו – עד ליגה ג'. דווקא כשיורדים למטה, במורד השכבות של הכדורגל הישראלי מגלים עד כמה הענף הוא דינמי. מי היה מאמין ש-15 שנה אחרי שבן שמעון, רוסו וטלקר דרסו את הארץ, הפועל חיפה תתנתק מהרוב המוחלט של קהל שלה, מאלפי אוהדים שמהססים היום להגיע למשחקים.

מגרשי האימון בחיפה מלאים בילדים, כולם רוצים לשחק כדורגל בעיר הזאת. שעות אחר הצהריים, לאט לאט מתקבצת בחניון החבורה של המאמן חנא פרהוד ומחכה לסיום האימון של עוללי בית"ר חיפה. שניים מגיעים על אופנוע. "רואה? זה רכב החברה שלנו", אמר מאמן השוערים אבירם והציג ברגע אחד את כל התמונה. חסר לנו הרבה, אבל יש לנו הכול.

אומרים על רוח המתנדב שהיא החזקה בעולם, כזו שיכולה להפיל את כל החומות, לעבור את כל ההרים. "זאת הקבוצה הכי שמחה שיש", הם טוענים. רגע לפני שנפתחת העונה הראשונה בהיסטוריה של הפועל רובי שפירא חיפה עומדים השחקנים על הגדר ומסיטים מבט שמאלה. שם, בין הבניינים בפאתי העיר מנצנץ לו חלום קטן. "אני רוצה לשחק מול 5,000 אוהדים בסמי עופר", אמר אחד. "במשחק העלייה נפרגן לכם את סמי עופר", ענה לו דודי מההנהלה. "זאת כנראה תהיה הפעם הראשונה שהפועל חיפה תשחק שם".

חבלי לידה
אי אפשר להתעלם מהנסיבות. קבוצת האוהדים הוקמה מתוך הלהבות ששרפו אחרי שנים תחת שרביטו של יואב כץ. "בכל פעם שאני שומע ראיון איתו ברדיו, צומחת לי שערה לבנה", אמר אחד האוהדים שהצטרף לסגל כשחקן. "הפועל כץ וושינגטון חיפה כבר איבדה את השם שלה", אמר היו"ר אבי קאופמן, "הקבוצה שכחה את הסוציאליזם, הנתינה, המשפחתיות. אנחנו רוצים להחזיר את זה, אלה הערכים שלנו".

פחות משנה עברה מאז עלה הרעיון לגלגל קבוצת אוהדים. תוך 3-4 חודשים מכרו פה 300 מנויים ו-400 איש הגיעו לאימון הפתיחה הרשמי ולהשקה. מספרים מטורפים לקבוצה שעד עכשיו, היא רק רעיון. "אנחנו רוצים לייצר אלטרנטיבה, הקבוצה הזו היא פשוט דרך אחרת של מחאה", אמר האוהד הפעיל איתמר, "המטרה הסופית? אנחנו אוהדי הפועל חיפה, אנחנו רוצים לחזור הביתה".

"בקצה הדרך מחכה חלום", אמר שחקן הרכש חי בן לולו, "אנחנו רוצים להתאחד, אבל קודם נעבור את העונה הזו". בקבוצה הצנועה מצהירים בלי להסס: אנחנו עולים ליגה. "אין לנו זמן לבזבז, לא באנו לעשות חברותא", אמר ליבוביץ'.

קאופמן, שהיה בעבר מנכ"ל הפועל חיפה וטעם את מרירות הכישלון ואת מתק הניצחון, דואג תמיד להחזיר את החולמים לקרקע. "באתי לעזור ברגע ששמעתי שמשפחת שפירא התחברה לקבוצה, אבל מיום ליום העזרה שלי הופכת לשעבוד. זה משהו שאני מאוד אוהב ומאמין בו, אבל זה בא על חשבון דברים אחרים. כיף? הוא מגיע רק אם מצליחים".

אם כתר הוא נושא או דלי, אין שום הבדל
הכול פה מתערבב. בתוך חבלי המקצוענות והמוטיבציה זורמים גם ההומור והפרופורציות. יחד עם השחקנים הוותיקים מסתובבים אוהדים שרופים. בין אנשי מקצוע בכירים עובדים צעירים שנושאים בתיק על גבם בעיקר רצון. "בניגוד לרוב השחקנים פה, אני הייתי חלק מבניית הקבוצה", אמר השוער הוותיק עו"ד ענאן פרו, "הפרויקט הזה כל כך מעניין אותי שאין לי בעיה לרדת לליגה ג' איתו". לכולם ברור שאגו וכבוד לא משחקים בקבוצה הזו, הסוציאליזם פה הוא בסיסי. כולם למען הכלל. רמי קליינשטיין שר פעם שהחיים זה לא קיבוץ, אז למה כולם רוצים תמיד לחזור לערכים שעל בסיסם נולד הרעיון הזה?

לפני האיחוד, לפני עליית הליגה, לפני השמחה ורוח ההתנדבות, בהפועל רובי שפירא חיפה רוצים להראות שפרחים יכולים לצמוח מתוך מים עכורים. אף אחד כאן לא מחפש כניסה מהדהדת לדפי ההיסטוריה, איש לא תר אחרי תהילה או פרסום, בוודאי שלא כסף. דווקא כאן, בפרברי הענף, הרחק מאור הזרקורים והבנקים, הכדורגל הישראלי חוזר למקורות, לשורשים, לבסיס טהור ונקי, לקשר שאינו תלוי בדבר בין אוהד לקבוצה שלו. אולי הם יצליחו במשימה, אולי יכשלו, ימים יגידו. דבר אחד בטוח: על האהבה של האנשים האלה להפועל חיפה אי אפשר לערער, עכשיו רק נותר לראות מה יקרה קודם, מפגש ראש בראש באמצע הדרך או מיזוג.