נהר זורם ביניהן: הפער בין קבוצות המערב למזרח רק יגדל

בוסטון, דטרויט, ניו יורק, אורלנדו, קליבלנד, מילווקי ופילדלפיה של שנות ה-90 והעשור הראשון של שנות ה-2,000 היו קבוצות פלייאוף חזקות עם פוטנציאל לאליפות. כיום, כולן כבר סיימו את העונה. מנגד, באותה תקופה מדוברת, מי שמע ומי ספר בכלל את גולדן סטייט, ממפיס וכמובן את הקליפרס? בימים אלו, הן מתכוננת להסתער על תואר האליפות.

יחסי הכוחות בין הקונפרנס המערבי ב-NBA ולבין זה המזרחי רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. כאילו מדובר בליגת העל ובליגת המשנה. זה מתבטא בסקור, באופי הכדורסל, בשואו לקהל וברמה הכללית. ובמספרים: ערב הפלייאוף, המאזן של טורונטו ושיקגו שמעניק להן את מקומות 3 ו-4 במזרח היה מכניס אותן בקושי למקומות 9 ו-10 במערב, ובמילים אחרות - הן מחוץ לפלייאוף. המאזן של הפייסרס מאינדיאנה, שמדורגת ראשונה בקונפרנס שלה, היה מציב אותה רק במקום הרביעי בצד השני של היבשת, 9 מ-14 הקבוצות הטובות הליגה באות מהמערב, ב-7 מתוך 8 השנים האחרונות הגיעה לחלק המכריע של העונה לפחות קבוצה אחת מהמזרח עם מאזן שלילי של ניצחונות והפסדים, וכך יהיה גם השנה (אטלנטה). בשורה התחתונה לא כל הקבוצות הטובות בליגה מגיעות לפלייאוף.

13 ניצחונות מבדילים בין הראשונה במערב לשמינית, כשבמזרח ההבדל עומד על 18, זה עוד נתון שמצביע על העניין בסיבוב הראשון של הפלייאוף. בעוד שבמערב כל סדרה היא סופר-מעניינת ומותחת כמו למשל יוסטון מול פורטלנד, אוקלהומה סיטי מול ממפיס, קליפרס מול גולדן סטייט וכמובן שגם הדרבי הטקסני בין הספרס לדאלאס - במזרח סדרות כמו טורונטו נגד ברוקלין, אינדיאנה מול אטלנטה ומיאמי מול שארלוט לא ממש אטרקטיביות, בלשון המעטה. בעצם, חוץ מזאת של שיקגו והוויזארדס, אף סדרה, בטח בשלב הפלייאוף הראשון, לא ממש תחבר את הצופים בהמוניהם אל המרקע.

עוד אינדיקציות לא חסרות. למשל, הקבוצה שמביאה הכי הרבה קהל למשחקיה היא דאלאס המערבית מול זו ששכחה כבר מזמן איך ממלאים את אולמה ומדורגת אחרונה בהכנסות מקהל הלא היא אטלנטה המזרחית. מיותר להזכיר שהקבוצה עם רצף הניצחונות המטורף של העונה (19) היה שייך לסן אנטוניו כשפילדלפיה גררה איתה 26 הפסדים רצופים. גם בלי לדעת איך נראית מפת ארצות הברית, סביר להניח שלא תטעו בהימור איזו קבוצה נמצאת באיזה חוף של היבשת הצפון אמריקאית. 3 הקבוצות עם המאזן הגרוע בליגה נמצאות, איך לא, במזרח. קחו את הניקס למשל, שעד לפני שבוע חלמה פוסט סיזן והייתה רחוקה ניצחון אחד מכניסה ל- 8 הגדולות באזור שלה. המאזן בו היא אוחזת היום ממקם אותה במקום ה-12 במערב ומעורר אצלה הרבה יותר מחשבות על ריאורגניזציה קונקרטית או אולי על טנקינג בעונה הבאה מאשר על פלייאוף.

הסברים לתופעה הזו שקיימת כבר כמה שנים, אך התעצמה העונה, לא קל למצוא. אף שחקן משמעותי שמשנה קבוצות לא עבר מהמזרח למערב, חלוקת הכישרונות שבאו מהמכללות בשנים האחרונות היא פחות או יותר שווה בין האזורים, האלופה הגאה בשנתיים האחרונות באה מהמזרח ואפילו, ולא שזו מי יודע מה אינדיקציה, מאזן משחקי האולסטאר ב-10 השנים האחרונות מראה שוויון 5.

זה גם לא ממש תלוי בסגנון המאמנים. למשל דוק ריברס שאימן את בוסטון עד לא מזמן, היה בעל אוריינטציה הגנתית, והנה בקליפרס של העונה הקבוצה שלו קולעת יותר מכל קבוצה אחרת בליגה ושנייה רק לספרס בממוצע ההפרש בו היא מנצחת. גם מארק ג'קסון שמאמן את אחת הקבוצות ההתקפיות והמשוחררות בליגה, הווריורס מגולדן סטייט, בא מאסכולת חפירות כשחקן בניקס ובאידיאנה האפורות וההגנתיות של שנות ה-90. בכיוון ההפוך אפשר למצוא את ג'ייסון קיד ששיחק בקבוצות הראן-אנד-גאן של פיניקס ודאלאס את רוב שנותיו, ועבר העונה לאמן את ברוקלין נטס שנראתה ברוב העונה איטית, עייפה ומבאסת, על אף ים הכישרון והניסיון שיש לשחקניה.

ההסבר הברור ביותר לתופעה דווקא כן שייך לדראפט. מכיוון שקבוצות מערביות טובות לא נכנסות לפלייאוף, הן זוכות בבחירות דראפט גבוהות ומגייסות עוד שחקנים טובים לשורותיהן ובכך מעלות את רמתן ואיכותן. במזרח, קבוצות טובות פחות באופן משמעותי כן נכנסות ל-8 הגדולות ולכן נאלצות להסתפק בבחירות דראפט נמוכות ובכך לא מצליחות להשתדרג ולהשתפר. בקצב הזה, פערי הרמות בין המזרח למערב רק יגדלו.

הציניקנים יאמרו שאולי זה מזג האוויר והחורף המזרחי הארוך והמדכא (לא שזה השתנה ב-1,000 השנים האחרונות), אולי זה אופי האנשים שבאו לשחק בקבוצות בעשור האחרון, לאמן אותן, לנהל אותן ואפילו לצפות בהן. בכל אופן, אם אני הקומישנר החדש אדם סילבר, אני מודאג. כל עקרון השוויוניות והפייריות בליגה מתערער. אז מה עושים? רעיון שכבר נבדק הוא להפטר מהחלוקה לאזורים, לערבב את הקבוצות לרשימה אחת כש-16 הקבוצות שיסיימו ראשונות בתום העונה הרגילה יחולקו לשני בתים עם שני סיבובי בית חוץ וכן הלאה. הנהלת הליגה טוענת שמיש-מש כזה יקשה על קיום לוח זמנים הגיוני מבחינת טיסות ממדינה למדינה ומעיר לעיר, וכן על שעות שידורי המשחקים בשני החופים האמריקאיים.

התיק הכי גדול שהפיל דייויד סטרן על מחליפו סילבר הוא תיק השוויוניות. מה שהיה לאחד הסמלים הגדולים של הליגה ומודל לחיקוי בזירת הספורט העולמית, הופך בשנים האחרונות לבעיה שחייבת פתרון ומהר. גם ככה העניין ב-NBA ירד למקום הרביעי בליגות הספורט בארה"ב (אחרי הפוטבול, הבייסבול ופוטבול המכללות). אז לפני שהיא מוצאת את עצמה אי שם בין ההוקי קרח ל- גוד פורביד - הכדורגל, הליגה תצטרך, שוב ובהקדם, להמציא את התחרותיות שבה מחדש.