ההודעה של קרלס פויול, על אף השמועות המקדימות, היא לא פחות מדרמטית. לא רק כי הקפטן הוותיק יפשוט בקיץ את מדי ברצלונה, אלא גם ובעיקר בגלל המשמעויות הנלוות: כי גוף של כדורגלן בן 35 שחוק כמו של אדם בן 80; מפני שהבלם כנראה החליט שהגיע הזמן לעשות עוד קצת לביתו ופחות להתחרות; משום שהוא בחר לתלות את הנעליים מחוץ לבית.
פויול, טרזן ככל שיהיה, הגיע לסף שבירה. מאז עלה לבוגרים ב-1999, הלוחם המתולתל עבר 36 פציעות שגרמו לו להיעדר מהמגרשים. כדי להבין את המצב יותר לעומק, שימו לב לנתון הבא: קפטן ברצלונה החמיץ 11 חודשים נטו רק בגלל פציעות בברכיים. ובכל פעם חזר עד לנפילה הבאה. מעבר לקושי הפיזי, מדובר במצבור תסכולים עצום אצל אדם שעשה קריירה מיכולתו הגופנית. והוא לא אחד שמוריד את רף הציפיות מעצמו.
אפשר לשייך את ההחלטה של פויול לשתי מגמות שהתחזקו בשנים האחרונות. הראשונה היא הבחירה של כוכבים ותיקים בליגות פחות מאתגרות ויותר משתלמות כלכלית. מקומות בהם הסטנדרט לא גבוה כמו בצמרת של אירופה, אבל התגמול כן. כך רונאלדיניו חזר לליגה הברזילאית, כך אלסנדרו דל פיירו בחר בסידני, כך תיירי הנרי ודייויד בקהאם תפסו אמריקה וכך ראול עבר לקטאר.
המגמה השניה צועדת בשילוב ידיים עם הראשונה, אלא שיש בה גם פן מעליב. מציאותי מאוד, ובכל זאת מעליב. מועדוני כדורגל מדברים רומנטיקה וחושבים כסף. אפילו בארסה, מקום בו התדמית והסמליות תמיד שווקו כמוצר פרימיום. והגישה הזו פוגעת בכולם. דל פיירו המחליף נדחק החוצה מיובנטוס, אבידל קיבל הודעה שכבר אין לו מה לחפש על הדשא בקאמפ נואו ואפילו חבייר סאנטי הבהיר שלא יפריע לאינטר אם יבין שהפך לנטל. זו כנראה ההכרה שנחתה על פויול.
אולי קרלס פויול לא רצה להפוך לסרח עודף, בניסיון להימנע מהשפלה עתידית או מירידת ערך. אולי הוא בונה על פרק ב' קליל יותר בניו יורק, שם יצטרף לאשתו הדוגמנית בביתה שבמנהטן. אולי הכאבים הכריעו אפילו אותו. מה שבטוח הוא שסמל העידן הנוכחי של ברצלונה לא בחר לפרוש, אלא לצאת לדרך חדשה ולוותר על שנתיים נוספות במועדון שהיה ביתו מאז גיל 17. וסמלים כמוהו לא מוותרים, אלא אם יש סיכוי שיוותרו עליהם.