העבד שמרד: דמארי החליט שהרצון שלו חשוב יותר
הגיע הזמן: סוף סוף קם השחקן שהחליט להמרות את פי מעסיקיו. המהפכן. ובעברית: לדמארי לא אכפת שרמון רוצה למכור אותו וששחר רוצה לקנות, כי הרצון שלו חשוב יותר. כי הוא לא חפץ, והיה לו גם את האומץ להיות הראשון שצועק את זה. פשוט להעריץ. דעה
יש לו ביצים. דמארי (צילום: אלן שיבר)
בשבועות האחרונים מתרחשת מהפכה בעולם הכדורגל הישראלי, שחולפת מול עינינו ואנחנו מתעלמים מהמשמעות האדירה שלה. קם שחקן כדורגל, ואומר "עד כאן"; קם שחקן כדורגל וממרה את פי אדוניו - חבורת מנהלים כושלת - שמנסה לקבוע את עתידו מבלי לשאול אפילו מה טוב לו ומה הוא רוצה.
עומר דמארי ייזכר, כנראה, כראשון ששם לזה סוף. בדרכו השקטה ומעוררת הכבוד, הוא פשוט אמר לא. "לא" לחיים רמון, שרוצה למכור אותו על מנת לכסות על הכשלון הניהולי שלו - ולא לשלם לו את הכסף שהתחייב. "לא" גם ליעקב שחר, שחושב ששחקן כדורגל זה חפץ עם תו מחיר מוגדר, בלי כל רצון, ואין הבדל בינו לבין מכונית הונדה שהוא חפץ בה. ו"לא" לעולם תקשורת, שהתרגל שבעלי הממון שולטים בעתיד השחקנים ללא עוררין.
הנהלת הפועל תל אביב רוצה למכור את דמארי כי היא רוצה כסף, שחר רוצה לקנות את דמארי כי הוא רוצה חלוץ. הם מנהלים ביניהם משא ומתן במשך שבועות, ומתעלמים עד לימים האחרונים מכך שמדובר באדם, עם רצונות ואהבות, ולא בחפץ דומם שאפשר לעשות בו כרצונם. כי הם הרי יתנו לו במילא עוד כמה לירות למשכורת, אז שיגיד תודה.
מהיום הראשון שהנושא עלה, אמר דמארי שהוא לא רוצה לשחק באף קבוצה אחרת בישראל. שהוא רוצה להישאר בהפועל תל אביב. "אז הוא אומר", בוודאי חושבים לעצמם רמון ושחר - ואחריהם כל אנשי התקשורת. זה יעבור לו. כי הרי שחקן תמיד הולך לאיפה שאומרים לו. רמון ושחר ממשיכים בשלהם ודמארי ממשיך בשלו: להבקיע, ועל הדרך לומר שהוא לא רוצה לעבור לקבוצה אחרת בישראל. לא למכבי תל אביב, ולא לחיפה. טוב לו בהפועל והוא רוצה להישאר.
דמארי הוא אדם שקט, לא צועק ולא מתלהם, אבל הוא עקשן לא קטן ויודע לעמוד על רצונו. אבל רמון ושחר ממשיכים, כי הרי יהיה בסדר, ודמארי בשלו, מדגיש עוד פעם, שהוא לא רוצה. רק בימים האחרונים יורד להם האסימון, והם מבינים שזה לא יילך. דמארי גם לא מתבייש, כי כשיש לו מה לומר הוא אומר את זה, ומדובר בשחקן שלא רץ כל יום לתקשורת. דמארי מתראיין ואומר את הדברים בלי להתחמק: "לא רוצה לעבור לאף קבוצה בישראל, טוב לי בהפועל ואני רוצה להישאר". כל כך טבעי, אדם שאומר מה שהוא רוצה ואוהב - וכל כך חריג בנוף הספורט הישראלי.
המקרה הזה נותן תקווה שהשחקנים האחרים ראו והפנימו שגם הם חלק במשחק, ולא הכל מוכתב על ידי הכסף הגדול והרצונות של מנהלים כושלים. כי אפשר גם אחרת. לא צריך לקפוץ לדום כי בעל המאה אמר משהו ושגם לרצון ולאהבה שלהם יש משמעות. הפנימו שזה לא מצב בריא וסביר ששחקן עובר באמצע עונה למתחרה הגדול ושגם לא שווה לשבור את הלב לאוהדים שהולכים איתך באש ובמים כי מישהו רוצה לתת לך עוד כמה לירות.
בתרבות כדורגל בה כל שחקן מנשק את הסמל אחרי יום אחד בקבוצה - דמארי אחד שאומר "לא" שווה את כולם. ובוודאי ובוודאי שווה שכל אוהד של הפועל תל אביב יתאהב בו עד כלות.