מתחת לאף: הפרישה של השנה, שלא שמעתם עליה

התנגד למובארכ, תומך באחים המוסלמים, בעל תואר בפילוסופיה, כשרון אדיר ומנהיג על המגרש ומחוצה לו. מוחמד אבוטריקה, גדול שחקני מצרים והעולם הערבי כולו, תלה את הנעליים. סיפורו המרתק של השכן מהדרום ואליל ההמונים

דניאל שחק
דניאל שחק
Getting your Trinity Audio player ready...
מוחמד אבוטריקה, מודל לחיקוי (gettyimages)
מוחמד אבוטריקה, מודל לחיקוי (gettyimages)
שנה גודל פונט א א א א

ישנה מסורת גם בסיקור ספורט. מנהג, אם תרצו. סוף השנה על פי הלוח העברי מוקדש לסיכומים הקשורים לישראל, סיום השנה לפי הלוח הגרגוריאני נושא עימו סיכום עולמי. אלא שאחת הדמויות המשמעותיות ביותר שראויה להתייחסות אינה קשורה לספירה היהודית ולא לזו הנוצרית. הוא מוסלמי, קוראים לו מוחמד ומורשתו גדולה הרבה יותר מההגדרה הצרה של כדורגלן מצרי.

מוחמד אבוטריקה לא נדחק לתוך התבנית המשתנה תדירות של אייקון בעולם הערבי. הוא מעבר לכך. הוא מסמל צורת חשיבה, יושרה, חוכמה ודרך חיים. הוא אדם בעל דעות מוצקות בכל נושא, אבל לא דמות שנויה במחלוקת. הוא סוג של גיבור עממי, אפילו בעיניו יריביו. לאחרונה הוא תלה את הנעליים והותיר מיליונים בלי המגדלור שכיוון את דרכם.

מוחמד אבוטריקה (או בתעתיק הנכון מערבית: מחמד אבו תריכּה) הוא מוסלמי אדוק, אבל לא מתיימר להיות פוסק הלכה או מדריך רוחני. הוא ממש לא חובב ציון, רחוק מכך, אך לא מפזר ביטויים של שנאת ישראל או אנטישמיות. הוא כדורגלן עם תואר בפילוסופיה, אך לא מתנשא על איש. הוא כוכב-על שהצהיר על בחירתו בנוחות ובכסף ששולם לו במצרים, אבל לא שוכח לרגע לעזור לעניים, לעשוקים ולמסכנים.

"אבוטריקה הוא אחת הדמויות המרתקות ביותר בכדורגל העולמי", הודה לאחרונה גרנט ווהל, הכתב הוותיק של "ספורטס אילוסטרייטד". "לפני מספר שנים אשף הקישור הזה נחשב לשחקן המוכשר ביותר שלא משחק באירופה או בדרום אמריקה. הוא לא מהיר או חלקלק, אבל מבורך ביכולת להשחיל מסירות שאיש לא היה יכול לדמיין את בואן".

תיאורי הגאונות האלה נראים מופרזים למי שלא ראה אותו משחק, אבל בהחלט תואמים את יכולותיו. כי ייחודו של אבוטריקה נעוץ גם בעובדה שהיה גדול במגרש הכדורגל כמעט כפי שהוא גדול מחוצה לו. הוא כיכב בשתי זכיות של מצרים בגביע אפריקה, קטף 5 פעמים את ליגת האלופות היבשתית, מוליך את מצעד כובשי המפעל בכל הזמנים, הבקיע יותר מכל אחד אחר במשחקי הדרבי הלוהטים מול זמאלק, צועד יחד עם מסי ודנילסון בראש דירוג כובשי גביע העולם למועדונים, הרשית מעל 200 פעמים בקריירה ומחזיק ברשימת שיאים אישית ארוכה יותר מפיליבסטר של מיכאל איתן. ועדיין, הוא מעולם לא הצליח להגיע למונדיאל.

אבוטריקה (מימין) במסגד, אליל ההמונים (gettyimages)
אבוטריקה (מימין) במסגד, אליל ההמונים (gettyimages)

"הוא שחקן שהופך את המשימה של חבריו לקלה מאוד", הסביר ל"אל אהראם" מוחמד סאלח, בן טיפוחיו של אבוטריקה בנבחרת. "הוא תמיד תומך והוא שחקן גדול שתמיד שיחק תפקיד משמעותי בנבחרת, על המגרש ומחוצה לו". גם המאמן הלאומי לשעבר חסן שחאתה קושר בין שני התחומים, הספורטיבי והאזרחי: "אבוטריקה הוא מקרה ייחודי בהיסטוריה של הכדורגל המצרי. יש לו הכל: משמעת על המגרש, כשרון, תפישה על-חושית ומוח מלא בכדורגל. יש לו נאמנות יוצאת דופן לנבחרת ולקבוצה שלו במידה שיכולה להטריף אותך. בשנה האחרונה גם ראיתי אותו רץ יותר מחבריו בני העשרים, אני ממש לא יודע למה הוא פורש עכשיו".

גם באל-אהלי, קבוצתו בעשור האחרון, מתקשים להפנים את המהלך. "אנחנו עדיין צריכים אותו", התעקש המאמן מוחמד יוסף. "הוא שחקן עם ערך אדיר, שחקן במשקל כבד. אסור להעריך שחקנים גדולים על פי הגיל שלהם". דידייה דרוגבה, עוד דמות משמעותית ביבשת אפריקה, דווקא בחר לקבל את ההחלטה. כאחד שממלא תפקיד דומה בחוף השנהב, הוא רק איחל: "מזל טוב, תמיד הוכחת שאתה אגדת כדורגל".

"הוא אייקון, הכוכב הגדול ביותר בכדורגל המצרי והערבי", הסכים עמיתי, פאדי מוסטפא, כשהעליתי את שמו של אבוטריקה. "הוא לא כוכב כי הוא הלך לכסף הגדול של ברצלונה או צ'לסי, להיפך. הוא אייקון כי הוא ויתר על זה ובחר בנאמנות למדינה שלו ולאדום של אהלי". הוא הופיע בחינם בתשדירי שירות שקוראים לעזור לרעבים, עמד בראש קמפיין לעודד תרומת דם, התנדב לטיפול בילדים חולי סרטן, קרא להזדהות עם תושביה העניים של רצועת עזה ומימן בעצמו בניית מסגד עבור המיעוט המוסלמי במחוז אשאנטי בגאנה. אלא שכל המחמאות, התמיכה והאהבה הציבורית לא הכינו אותו לטראומה של פברואר 2012.

פגש גם את קנבארו (gettyimages)
פגש גם את קנבארו (gettyimages)

באווירה הבוערת של אחרי נפילת ממשל מובארכ, אל-אהלי הגיעה לפורט סעיד למשחק מול אל-מסרי. בניגוד לאורחים, אוהדי הקבוצה המקומית לא באו למשחק כדורגל. הם הגיעו לקרב. חמושים בסכינים, אלות ואבנים הם טבחו בקהל היריבה, השליכו צופים ממרומי היציע ופלשו לדשא בצמאון דמים משכר. מאמן אהלי ושחקניו הוכו ונמלטו לחדר ההלבשה, בו ביקשו מקלט רבים מאוהדיהם. כאלף נפצעו, 72 בני אדם נהרגו. אחד מהם, נער בן 14, נפח את נשמתו בזרועותיו של אבוטריקה עצמו בתוך חדר ההלבשה המותקף. כשחולצו משדה הקטל, הודיע שלא ישוב לשחק.

במשך שבועיים שלמים מוחמד אבוטריקה הגיע מדי יום ללוויות רבות וביקר בבתי משפחות הנרצחים, לפני שחזר לאימונים. כשבוב בראדלי נכנס לתפקידו בנבחרת הכוכב בן ה-33 היה על ספסל אל-אהלי. הוא לא זומן לסגל למשחק הידידות מול ברזיל, ומצרים רעשה כי המאמן האמריקני הטרי השאיר את הגיבור הלאומי בחוץ. השחקן לא אמר מילה. לא התמרמר לתקשורת, לא הפעיל מקורבים ולא ניסה ללחוץ. הוא הבין את המסר, לחץ על הדוושה באימונים ושלח מסר ברור: כשתצטרך אותי, אהיה כאן ואשמח לנסות בפעם האחרונה להגיע למונדיאל. בראדלי התרשם. "הגעתי איתו להבנות והפכנו לאחים בדם - הוא מוכן לדמם בשבילי ואני בשבילו. הוא באמת אדם טוב", סיפר בראיון ל"ספורטס אילוסטרייטד".

במשחק החזרה שלו לנבחרת הבקיע אבוטריקה שער ניצחון בתוספת הזמן מול אוגנדה. הוא פתח בכל 6 משחקי מוקדמות גביע העולם, כבש 5 שערים ולקח תחת חסותו את מוחמד סאלח, הכוכב העולה של באזל. ואין זה מקרי שהחלוץ הצעיר משחק בקבוצתו עם החולצה מספר 22, כמחווה למנטור. "אתה פוגש הרבה אנשים במצרים בעלי שני פרצופים. יש להם פרצוף אחד מול התקשורת ואחר כשהמצלמה כבויה. לאבוטריקה יש רק פרצוף אחד", סיפר ל-"SI" מאמן הכושר של הנבחרת.

שרד את פורט סעיד והתקרב לעם (gettyimages)
שרד את פורט סעיד והתקרב לעם (gettyimages)

היושר נטול הפשרות הגביר את התמיכה באבוטריקה, אבל גם הקים לו יריבים. הוא התנגד בגלוי לנשיא הקודם חוסני מובארכ, הביע תמיכה פומבית בנשיא הנבחר מוחמד מורסי, איש "האחים המוסלמים", ומחה נגד ההפיכה הצבאית שהפילה אותו מהשלטון. מעשיו יצרו מתיחות בחדר ההלבשה בין בעלי הדעות השונות, אבל דווקא בראדלי האמריקני קם להגן עליו: "למוחמד יש את הכוח לעמוד מאחוריו אמונותיו ולהגיד מה שהוא חושב, וזה לא תמיד עובד כאן, אבל אגן על החלק הזה באישיותו כי הוא אדם טוב ובאמת אכפת לו ממצרים".

בגלל שמדובר היה בעיצומו של קמפיין המוקדמות, הכוכב הסכים להוריד פרופיל ופנה לקו מרוכך יותר: "לאהוב את ארצך לא אומר רק לפרסם פוסטים ברשת. זה לפעול ולהביע רגשות שמממשים את האהבה הזאת. ואהבה שכזו היא בין הדרכים שמקרבות אותך לאל". אחרי הדברים הללו, ובתום קמפיין מוקדמות מושלם עד אותו רגע, הוא עלה וכבש את השער היחיד במשחק החוץ בפלייאוף מול גאנה, הוביל להבקעת השער הראשון בגומלין ונותר שוב בלי כרטיס למונדיאל.

האם צריך להעריך אותו על נאמנותו לארצו ולמועדון? אולי ראוי היה שנתאכזב מבחירתו שלא לבחון את יכולתו ברמות הגבוהות של אירופה? במבט מבחוץ, אין תשובה חד-משמעית. מבפנים, בתוך מצרים בפרט ובעולם הערבי בכלל, תדמיתו רק התחזקה. ואז הגיעה הפרישה. השבוע חודשו משחקי הליגה לאחר הפסקה ארוכה. לראשונה מזה 15 שנה, מוחמד אבוטריקה הוא לא חלק מהענף. במרחק נגיעה, אצלנו בתקשורת הספורט בעברית, סיפורו כמעט לא הוזכר. וחבל.

לאחרונה הגיע בוב בראדלי לבקר ילדי חולי סרטן במרכז הרפואי הסמוך למשרדי ההתאחדות המצרית. הוא ישב על מיטתו של אחד מהם, ושאל בפשטות: "מי השחקן האהוב עליך?". הזאטוט לא היסס. "אבוטריקה", צעק מיד. האמריקני רק השיב בחיוך: "כן, גם עליי".

עם בוב בראדלי, אחים בדם (gettyimages)
עם בוב בראדלי, אחים בדם (gettyimages)