השחקנים הכי טובים שלא זכו בתואר ב-NBA
אלן אייברסון פרש, וזה הזמן לדרג את השחקנים הכי טובים ב-NBA שסיימו את הקריירה בלי לזכות באליפות. איפה צ'ארלס בארקלי, האם סטיב נאש נכנס לרשימה ואיך ג'ורדן קשור? כל השמות פה
נשארו בלי טבעת, אבל עם הרבה מחמאות
עונת 2013/14 של ה-NBA תצא לדרך, כש-30 קבוצות ובערך 600 שחקנים יתרוצצו על הפרקט במטרה אחת: לזכות באליפות. בעצם, בסופו של דבר, כל ליגה שיוצאת לדרך, זוהי מטרתם של המשתתפים – לזכות בתואר. ועדיין, למרות זאת, ישנם שחקנים ענקיים שלא זכו באליפות במהלך הקריירה המכובדת והמרשימה.
עם פרישתו של אלן אייברסון מעולם הכדורסל עולה סוגיה שככל שעוברות השנים רק מתנפחת וגדלה: האם אי זכייה בטבעת אליפות ב-NBA מהווה מחסום להיותך שחקן "גדול" והאם כמות הטבעות אמורה להוות משקל כה עצום בסיכום קריירה (it's all about how many rings). עבור מספר שחקנים, העובדה שלא הצליחו להיות אלופים לא מבטלת את גדולתם ותרומתם. אלן אייברסון מצטרף לחבורה מכובדת שללא מספר גורמים, ובעיקר בגלל שחקן אחד, היו עונדים טבעות. אז באיזה מקום אייברסון מדורג? התשובה, בפנים.
10. פטריק יואינג
שנות פעילות: 1985-2002 (ניו-יורק ניקס, סיאטל סופרסוניקס ואורלנדו מג'יק).
עמדה: סנטר
תארים והישגים אישיים: 11 פעמים אול-סטאר, 1 בחמישיית העונה, רוקי העונה (1986), חבר היכל התהילה משנת 2008.
סטטיסטיקה אישית: 21.0 נקודות, 9.8 ריבאונדים, 2.4 חסימות למשחק.
הופעות בגמר: 2 במדי ניו-יורק (1994, 1999 - *בסדרת הגמר עצמה לא שותף עקב פציעה).
לטובתו: הייתה לו קריירת מכללות מצויינת (אליפות ב-1984) והיה חלק מהדרים-טים של אולימפיאדת 92 (מדליית זהב כמובן). ניו-יורק היא הקבוצה שעימה הוא הכי מזוהה והוא הינו אחד השחקנים היותר מזוהים עם המדים הכחולים-כתומים של הניקס. היה בספייס ג'אם.
לצערו: חוסר ווינריות, יכולות קלאץ' עלובות למדי (לראיה ההחטאה ההיא במשחק ה-7 נגד הפייסרס, ועוד ועוד). לקראת סוף הקריירה הרבה להיפצע. מייקל ג'ורדן.
9. פיט מראביץ'
שנות פעילות: 1970-1980 (אטלנטה הוקס, ניו-אורלינס ג'אז – לאחר מכן עברו ליוטה, שיקאגו בולס, בוסטון סלטיקס)
עמדה: שוטינג גארד
תארים והישגים אישיים: 5 פעמים אול-סטאר, מלך הסלים (1977), פעמיים בחמישיית העונה וחבר היכל התהילה משנת 1987.
סטטיסטיקה אישית: 24.2 נקודות, 5.4 אסיסטים, 4.2 ריבאונדים.
הופעות בגמר: 0
לטובתו: יותר מ-40 שנה עברו מאז עזב "פיסטול פיט" את לואיזיאנה מליגת המכללות והשיא הפנומנלי שלו נותר בעינו, 3,667 נק' בקריירת המכללות שעדיין מציבה אותו במקום הראשון. 44.2 נק' בממוצע למשחק הינו גם שיא מטורף שכנראה לא יישבר בשנים הקרובות. הוא פיתח אמנות מסירה מתוחכמת, יכולות כדרור מהפנטות וזריזות מסובבת ראשים. בעל כינוי אדיר.
לצערו: מראביץ', למעט הופעת גמר אזורית אחת (במדי בוסטון של נייט ארצ'יבלד והרוקי לארי בירד), לא עבר אפילו סיבוב פלייאוף אחד. אהב להביא את השואו הייחודי שלו יותר מאשר לנצח משחק. סבל מפציעות ברך טורדניות ופרש מכדורסל לאחר 10 שנים. ב-1988 נפטר "פיסטול פיט" כשהוא בן 40 בלבד לאחר אירוע לב שאירע, איך לא, בעת ששיחק כדורסל.
8. רג'י מילר
שנות פעילות: 1987-2005 (אינדיאנה)
עמדה: שוטינג גארד
תארים והישגים אישיים: 5 פעמים אול-סטאר, סגן מלך השלשות לאורך קריירה (2,560 שלשות), חבר היכל התהילה משנת 2012
סטטיסטיקה אישית: 18.2 נקודות, 3 אסיסטים, 1.1 חטיפות
הופעות בגמר: 1 (2000)
לטובתו: כישרון צליפה מדהים ובלי שום ספק אחד הקלעים הטהורים הטובים ביותר שידעה הליגה. שחקן תחרותי ברמות על. שחקן קלאץ' בחסד עליון. נחשב לווינר הכי גדול שלא זכה באליפות. צלף 8 נקודות ב-9 שניות במסגרת ניצחון הרואי במדיסון, זה אומר הכל. טראש טוקר מחונן.
לצערו: מלבד יד קטלנית מחוץ לקו ה-3, לא שלט באף אספקט של המשחק ובעידן בו מייקל ג'ורדן הוא יריב כמעט קבוע בסדרות המזרח, החיסרון רק מתעצם. נשאר נאמן לפייסרס בכל הקריירה הענפה שלו למרות שיכול היה לחבור לקבוצות עם סופר-סטארים אחרים.
7. דומיניק ווילקינס
שנות פעילות: 1982-1999 (קבוצות NBA: אטלנטה הוקס, לוס אנג'לס קליפרס, בוסטון סלטיקס, , סן-אנטוניו ספרס ואורלנדו מג'יק).
עמדה: סמוול פווארד
תארים והישגים אישיים: 9 פעמים אול-סטאר, מלך הסלים (1986), פעם אחת בחמישיית העונה, פעמיים מנצח תחרות ההטבעות, חבר היכל התהילה משנת 2006.
סטטיסטיקה אישית: 24.8 נקודות, 6.7 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים למשחק.
הופעות בגמר: 0
לטובתו: וירטואוז אמיתי, מכונת הטבעות קטלנית שלא נופלת אפילו מהמכונה של "איר ג'ורדן". אחד מהסקוררים הגדולים בתולדות הליגה ולא בכדי הוא ממוקם 11 בכמות הנקודות לאורך הקריירה עם 26,668. הוביל את פנאתנייקוס לזכייה ראשונה באליפות אירופה.
לצערו: שיחק בעידן בו המזרח היה חזק ואיכותי במיוחד הן בגלל בירד ובוסטון והן בגלל ג'ורדן ושיקגו. שחקן לא קבוצתי במיוחד ולא הפך את חבריו לקבוצה ליעילים יותר.
6. ג'ורג' גרווין
שנות פעילות: 1972-1990 (קבוצות NBA: סן-אנטוניו ספרס, שיקאגו בולס).
עמדה: שוטינג גארד
תארים והישגים אישיים: 9 פעמים אול-סטאר, 4 פעמים מלך הסלים (1978, 1979, 1980, 1982), 5 פעמים בחמישיית העונה, MVP של האול-סטאר (1980), חבר היכל התהילה משנת 1996.
סטטיסטיקה אישית: 25.1 נקודות, 5.3 ריבאונדים, 2.6 אסיסטים
הופעות בגמר: 0
לטובתו: "איש הקרח", זהו היה הכינוי בו זכה בשל היותו שחקן שקול ובעל קור רוח מדהים להפליא. היה איום התקפי והגנתי לכל שחקן ולכל קבוצה. הוא זה שהמציא את הפינגר-רול. היה סיבה מרכזית לאיחוד של שני ארגוני הכדורסל באמריקה באותה תקופה (NBA וה-ABA) בעקבות האטרקטיביות שהביא לפרקט.
לצערו: סבל לא מעט מעצם העובדה ששותפיו בספרס לא היו שחקנים איכותיים יותר מדי. בתחילת שנות ה-80 היה קורבן ללוס אנג'לס הגדולה של מג'יק וקארים. שיחק עונה אחת בשיקגו קצת לפני שושלת האליפויות המפורסמת בהיסטוריה.
5. אלן אייברסון
שנות פעילות: 1996-2011 (כרונולוגית: פילדלפיה סיקסרס, דנבר נאגטס, דטרויט פסיטונס, ממפיס גריזליס, שוב פילדלפיה, בשיקטאש).
עמדה: רכז
תארים והישגים אישיים: MVP בעונה הסדירה (2001), 11 פעמים אול-סטאר, 4 פעמים מלך הסלים (1999, 2001, 2002, 2005), 3 פעמים מלך החטיפות, 3 פעמים בחמישיית העונה, שני תארי MVP של האול-סטאר (2001, 2005), רוקי העונה (1997).
סטטיסטיקה אישית בקריירה: 26.7 נק', 6.2 אס', 2.2 חט', 3.7 ריב' למשחק.
הופעות בגמר: 1 (2001)
לטובתו: שחקן כה ייחודי ולא שגרתי בנוף של הליגה הטובה בעולם. הפגין יכולות מגוונות, סיפק הופעות פנומנאליות שחקוקות היטב בזיכרון האוהדים. כדרור עילאי. זריזות חתולית. בשיאו הפך את יריביו הגדולים ביותר לבדיחה (שנגמרה תוך כדי התרסקות על הפרקט מצד יריביו). שלט במשחקים ביד רמה והצליח להוביל חבורת נגרים היישר לגמר. אחד הרכזים היותר טובים מבחינת יכולת אישית אי פעם בכדורסל. אישיות צבעונית. נפגע מתחילת השושלת של קובי ושאק בלייקרס.
לצערו: שחקן מאוד לא יציב (בעיקר נפשית), אגואיסט שאפילו לא ניסה להפוך את חבריו לקבוצה ליעילים יותר ואולי הדבר השלילי ביותר שנזכור ממנו היה בכלל מחוץ לפרקט – השכונתיות, האלכוהול, ההימורים והרצון ליזום אש וצרות. שחקן שלמרות כינויו, "התשובה", עורר שאלות רבות, אך בדבר אחד אין שאלה, היה שחקן כדורסל מיוחד וללא ספק אחד הטובים שלא עונד טבעת אליפות.
4. קארל מאלון
שנות פעילות: 1985-2004 (כרונולוגית: יוטה ג'אז, לוס אנג'לס לייקרס)
עמדה: פאוור-פורוורד
תארים והישגים אישיים: שני תארי MVP בעונה הסדירה (1997, 1999), 14 פעמים אול-סטאר, 11 פעמים בחמישיית העונה (שווה לשיא כל הזמנים יחד עם קובי), שני תאריMVP של האול-סטאר (1989, 1993), מקום 2 בכל הזמנים בנקודות (36,928 נק') חבר היכל התהילה משנת 2010.
סטטיסטיקה אישית בקריירה: 25.0 נק', 10.1 ריב', 3.6 אס', 1.4 חט' למשחק
הופעות בגמר: 3 (1997, 1998, 2004)
לטובתו: אולי הפאוור-פורוורד הכי דומיננטי בתולדות הליגה, בטח שאחד היעילים. מאלון יחד עם שותפו הגאון (שעוד נגיע אליו), היה חלק מהצמד הקטלני והמפורסם של יוטה מאמצע שנות ה-80 ועד לסוף ה-90. רק עבדול ג'אבר האגדי עובר אותו בנקודות בקריירה, מה שמעיד על היותו אחד הגדולים שהיו אי פעם. חבר הדרים-טים המקורי.
לצערו: הוא מוביל את איבודי הכדור לשחקן עם 4,524 בקריירה. ג'ורדן הצליח לאמלל אותו ואת חבריו לא פעם. הגיע ללייקרס בשביל לזכות בטבעת, ובסוף היה אחת הסיבות לכישלון בגמר. "הדוור" ידע לספק את הסחורה מצויין לאורך רוב הקריירה, אך את הסחורה הכי מבוקשת הוא לא סיפק.
3. אלג'ין ביילור
שנות פעילות: 1958-1971 (מניאפוליס/לוס אנג'לס לייקרס)
עמדה: סמול-פורוורד/פאור פורוורד
תארים והישגים אישיים: 11 פעמים אול-סטאר, 10 פעמים בחמישיית העונה, MVP של האול-סטאר (1959), רוקי העונה (1959), חבר היכל התהילה משנת 1977.
סטטיסטיקה אישית: 27.4 נק', 13.5 ריב', 4.6 אס' למשחק
הופעות בגמר: 8 (1959, 1962, 1963, 1965, 1966, 1968, 1969, 1970)
לטובתו: מיסטר "אינסייד" היה כינויו מה שמרמז על ביצועיו מתחת לסל – אתלט לא נורמלי, ריבאונדר אדיר. שבר את שיא הנקודות למשחק בסדרת גמר עם 61 במשחק מספר 5 של גמר 1962, שיא המחזיק עד היום. כמו כן, הוא מוביל את מספר הופעות הגמר לשחקן אשר לא זכה באליפות עם מספר מגוחך של 8 הופעות.
לצערו: סבל מסביבות אמצע הקריירה מבעיות ברכיים קשות אשר גרמו לו לאבד מכוחו הפיזי. 7 מתוך 8 הפסדי הגמר היו לסלטיקס, מה שהפך אותו לנפגע הטראומטי ביותר משלטונם של הירוקים בשנות ה-60. פרש 9 משחקים בתוך עונת 1972, שבאופן די אירוני נגמרה סוף-סוף באליפות ללייקרס והעמדת ביילור כאחד השחקנים הכי לוזרים שנשארו בלי טבעת.
2. ג'ון סטוקטון
שנות פעילות: 1984-2003 (יוטה ג'אז)
עמדה: רכז
תארים והישגים אישיים: מקום ראשון בכל הזמנים באסיסטים (15,806) ובחטיפות (3,265), 10 אול-סטאר, 2 בחמישיית העונה, 9 מלך האסיסטים לעונה סדירה, 2 מלך החטיפות לעונה סדירה, 1 MVP של אול-סטאר וחבר היכל התהילה משנת 2009.
סטטיסטיקה אישית: 13.1 נק', 10.5 אס', 2.2 חט' למשחק.
הופעות בגמר: 2 (1997, 1998)
לטובתו: כשאומרים "רכז" הוא השחקן הראשון שעולה במחשבה. רכז טהור במלוא מובן המשמעות. מאותם רכזים שהשפיעו על המשחק, גם בלי לקלוע. ראיית וחכמת משחק על סף גאונות. בלתי צפוי (במובן החיובי של המילה). שחקן של רגעים מכריעים. היה המוח מאחורי אותה יוטה גדולה שהצליחה להגיע 19 פעמים ברציפות לפלייאוף (!) ופעמיים ברציפות לגמר. חבר הדרים-טים המקורי.
לצערו: לסטוקטון היה חסר את הגרוש ללירה. הוא לא היה אגרסיבי או חזק במיוחד וזה היה אצלו משמעותי ככל שהתבגר. שיחק בג'אז בכל הקריירה, מה שאולי מנע ממנו טבעת אליפות במקום אחר. כמובן שהאויב המר המשותף לו ולמאלון, מייקל ג'ורדן, זו סיבה גדולה מאוד לאפס האליפויות.
1. צ'ארלס בארקלי
שנות פעילות: 1984-2000 (פילדלפיה 76, פיניקס סאנס, יוסטון רוקטס).
עמדה: פאוור-פורוורד
תארים והישגים אישיים: ה-MVP בשנת 1993, 11 באול-סטאר, MVP של האול-סטאר, 5 פעמים בחמישיית העונה, חמישיית הרוקיז, מחזיק בשיא כל הזמנים בכמות ריב' התקפה למחצית ולרבע (13 ו- 11 בהתאמה), חבר היכל התהילה משנת 2006.
סטטיסטיקה אישית: 22.1 נק', 11.7 ריב', 4 ריב' בהתקפה, 3.9 אס' למשחק.
הופעות בגמר: 1 (1993)
לטובתו: סר צ'ארלס היה כוכב מכל הבחינות. היה יחיד בדורו (והוא היה בחתיכת דור). סמל לתשוקה, להקרבה, לדבקות ולכריזמה בלתי נלאית. למרות 198 הסנטימטרים שלו (ביום טוב) אחד הריבאונדים הטובים בהיסטוריה. למרות משקלו היה מוביל מתפרצות שאפילו רכבת לא רצתה להיתקל בהן. היה פרובוקטור אבל עשה זאת באצילות. הביא קשיחות וגם אלגנטיות. לא היה וגם לא יהיה כדורסלן בעל חוש הומור משובח כמו של האציל. סיים כקלע המוביל של הדרים טים המקורית.
לצערו: אומרים שהכל זה עיתוי בחיים. ובכן, בקריירה של בארקלי הגורל מהווה חלק ניכר בחוסר הטבעות. נבחר ע"י פילדלפיה שהיתה אלופה שתי עונות לפני כן אך ד"ר ג'יי היה לקראת סוף הקריירה ומוזס מאלון עזב שנתיים לאחר הגעת בארקלי. בפיניקס שיחק את הכדורסל הכי טוב שלו והוביל אותה היישר לגמר, אז הפסיד לשיקאגו וג'ורדן באחת הסדרות המרתקות שידעה הליגה. אפילו כשעבר לקבוצה שהרגע זכתה בשתי טבעות, יוסטון, והתחבר להאקים אולאג'ואן וקלייד דרקסלר, זה לא צלח בעקבות הגב שבגד בו. האצבעות אמנם ריקות מטבעות, אבל בארקלי הוא דמות להערצה ולהשראה. במובן מסוים, אפילו יותר ממייקל ג'ורדן.