"בסך הכל רצינו לחזור הביתה בשלום"

לכל אחד מאיתנו יש תמונה שרצה בראש מאותו לילה פריזאי. כאלו שזוכרים את שער היתרון של רונן חרזי, אחרים את מרסל דסאיי מנסה להציל את הכדור לאחר הבעיטה של ברקוביץ' ונוספים דווקא את הטיל בלתי נשכח של ראובן עטר בתוספת הזמן. גם החגיגה של הקוסם עם הכדור בידו לאחר שריקת הסיום, ויתרה מכך שאגות השמחה של מאיר אינשטיין ברגע שבו הכדור של עטר פגש את הרשת של לאמה, נחרטו בזיכרון הקולקטיבי גם של מי שהיו תינוקות באותו זמן. 20 שנה חלפו, ואת ה-2:3 של נבחרת ישראל בחוץ על נבחרת צרפת, לעולם לא נשכח.

מה היה שם באותו ערב על גדות הסיין, בחדר ההלבשה, בחשמל שבין שלמה שרף לאבי רצון, במסע הקניות שהפך פתאום לאירוע ספורטיבי ענק ובסוף גם התמודדות עם השאלה שהיא כמעט עובדה: למדנו משהו מאותו אירוע? התשובה ברורה לא? גיבורי אותו ערב, שהגיעו לפאריס כתיירים ספורטיביים, חוזרים 20 שנה לאחור ומביטים 20 שנה קדימה, שלצערם אפשר בכדורגל הישראלי להתרפק רק על נוסטלגיה.

"המטרה היתה לא לסיים עם הזנב בין הרגליים"

פליקס חלפון הוא אולי הארכיטיפ למה שעבר על כולנו מאז. כישרון עצום, שלא רק שלא מיצה את עצמו כשחקן אלא הגיע למקומות שכדורגלן נבחרת לא חולם שימצא את עצמו. "יצאנו לקניות, הלכנו בכיף, בלי ציפיות. חיפשנו להפסיד בכבוד. לבוא למשחק ולא לחזור עם זנב בין הרגליים". זו הייתה ישראל של אז, נבחרת בצלמו של שלמה שרף - התקפית מאוד, אבל לא מתאימה את עצמה ליריבות עם כוח ומהירות כפי שהיו הנבחרות האירופאיות.

אלון חזן זוכר את הפחד של ריח התבוסה במטוס: "כל מי שהיה על הטיסה לצרפת (אולי כדי להיות הוגן רק גברי לוי לא) חשב רק איך חוזרים בשלום מהמשחק הזה. צריך להבין שהצרפתים הגיעו מוכנים לחגיגות הגדולות. הם היו בארבע רמות מעלינו, גם היום זה בלתי נתפס. אם זה לא מספיק, אז התנאים היו גשומים, רטיבות, בעצם כל מה שלא לא מתאים לנו. האווירה מסביב הייתה של חוויה לשחק ולהיות שותפים להעפלה שלהם, וככה התייחסנו למשחק".

אלון חרזי נזכר במראות שחוו העיניים בדרך לאצטדיון: "כל ההכנה הייתה רגילה, לא מיוחדת, זו הייתה הכנה פחות לחוצה. לכול היה ברור מה הם יחסי הכוחות ושלמה נתן לנו שחרור מנטאלי, אולי לראשונה בקמפיין. הוא הוריד לחץ והגענו רגועים. היינו בקניות עד רבע שעה לפני היציאה למשחק. אולי זה מה שעשה את ההבדל".

חזן מודה שההכנה למשחק לא הייתה נורמלית, אבל מצד שני כשאתה יודע שאתה שותף לחגיגה כשאתה מהצד שמקבל אז זה מתקבל אחרת. "לא הייתי מכין ככה שחקנים שלי. יצאנו לקניות, הסתובבנו כל היום. הגענו לאסיפה ב-13:00. האווירה הייתה של אנחנו הולכים לקראת משהו בלתי אפשרי, אבל לחימום, כמה שזה יישמע מוזר, עלינו כבר בגישה שונה ובאנו ליהנות. יש ימים שפתאום דברים מסתדרים, עוד לפני הגול, הרגשנו שמשהו טוב קורה. שאנחנו בעניינים".

רוני רוזנטל היה הלגיונר היחיד. מסע הקניות לא דיבר אליו, בשביל רוזי, זה היה עוד משחק. "אתה יודע שהסיכויים קלושים אבל אתה מקצוען ורוצה לנצח כל משחק. ברור שזה עושה לך משהו שזה במגרש כזה בפאריס, מול נבחרת כזו. זה אמנם היה לפרוטוקול אבל לכל אחד מאיתנו זה היה משחק של יוקרה. אני כבר הייתי באנגליה, אבל עבור השחקנים זה היה משחק שמישהו יכול להסתכל עליך, לסמן אותך ולהגיד שזה שחקן מקצוען ורציני. זה שהיו קניות לפני כן זה לא כזה משנה. אם אתה מגיע למשחק מפוקס וכולך רק בכדורגל ולא בשטויות מסביב, אז אין בעיה".

"בסוף זרקנו את אבי רצון ושלמה שרף יחד לג'קוזי"

התקשורת באותה תקופה, היתה מורכבת מהערוץ הראשון, ומהעיתונים היומיים. לא אתרים שמעדכנים און-ליין ויכולים להוציא שחקן מדעתו. הביקורת הייתה מינורית מול התבוסות בקמפיין, אבל בגלל שאירופה הייתה חוויה טרייה גם לעיתונאים אז רק אחד עמד בשער. אבי רצון. הוא היה הצל של שלמה שרף והסכסוך בין השניים הפך לריב לאומי שבטח בהשוואה לאז חרג מכל פרופורציה הגיונית. השחקנים ידעו מה מחכה לשלמה.

חלפון שופך אור על הצ'ילבות באותם ימים: "אבי רצון ושלמה שרף היו בסכסוך מטורף, הם לא יכלו לראות אחד את השני. ממש שנאה מטורפת. רצון חתך את שלמה והיה נראה שהכל אישי, אפילו לא קשור באיזה מערך יעלה שלמה. לדעתי גם רצון קיבל הלם מהניצחון, הוא ירד לחדר ההלבשה ואחרי המשחק השלכנו אותם ביחד לג'קוזי שהיה שם. זה היה מטורף, כמו שמחה של גביע ואליפות. לאף אחד לא היה מושג שזה יהיה הניצחון הכי גדול".

רוזנטל זוכר ולא מתרגש: "היו אולי ביקורות נגדנו, אבל בתור שחקן שמשחק בזירה בינלאומית עוד בתקופה ההיא, לא עניין אותי ביקורות של עיתונאים או המאבק בין אבי רצון לשלמה. לא התחברתי לזה כי לא הייתי בארץ. רק רצינו להשאיר רושם טוב בצרפת ולטובת המדינה". חרזי לא הושפע מהסכסוך: "לנו השחקנים זה לא הפריע בכלום היחסים בין שלמה לרצון. מה שכן זרקנו אותם למים והכל נשכח באותו רגע".

על מה שקרה על הדשא, אין למי מהשחקנים הסבר רציונאלי. יש ניסיון לנתח, להבין, אבל כל גיבורי צרפת 1993 מבינים שזה היה לילה הזוי. "אתה עולה לחימום ורואה נבחרת ענקית עם שחקנים ענקיים, קהל שמתכונן לפתוח שמפניות. ואנחנו? בסך הכל עם מטרה קטנטונת לא לקבל תבוסה. חשבתי בחימום, שהיה גשום לאללה, 'רק שנפסיד 2:0 ולא נעשה בושות'. מדהים שאני מדבר איתך על משהו שקרה 20 שנה אחורה. אף אחד לא ידע שככה זה ייזכר", לפליקס ברור שאין ניתוח רציונאלי, "לא היה מתח ואולי בגלל זה ניצחנו. היינו משוחררים. הם כנראה זלזלו בנו. הניצחון הזה הוא פוקס לא נורמלי שנתן הכרה בינלאומית. ניצחון בצרפת, מי היה מאמין".

חרזי בא מפוקס, ההוראות היו ברורות: "שלמה בא אלי לפני המשחק ואמר לי 'קח את פאפן, שלא ייגע בכדור ולא יכבוש. אתה הצל שלו'. לי הייתה מטרה אחת וזהו. זה ניתק אותי מהכל. שחקן בשיאו, במילאן. זה מה שאני זוכר מהתדרוך מבחינה אישית. המשפט המפורסם של שלמה היה שלא נתבזה ולא נקבל בראש".

"כל העולם נכנס לחדר ההלבשה"

רוזנטל מנסה בכל זאת להוציא משהו רציונאלי מהלילה ההוא: "שלמה היה מאמן מאוד התקפי, וישראל לא שיחקה לפני זה באירופה. שיחקנו נגד יריבות יותר חלשות ופתאום פגשנו נבחרות אדירות והיה צריך להיערך בהתאם. לאט לאט שלמה הבין שהוא צריך להיערך אחרת, כי הוא יודע לערוך התאמות והוא לא מקובע. היו לי שיחות עם שלמה ואנחנו חשבנו שכדאי להשתמש בשחקנים התקפיים, אבל יותר טקטי. אמרתי לו שאני באירופה ואני יודע מה שחקן קיצוני עושה, אז הייתי עוזר מבחינה הגנתית, משהו שבישראל לא היו רגילים לזה. לשחק מבוקר וליצור יותר אפשרויות. שלמה הבין את זה ככל שהקמפיין התקדם, ובאותו ערב בצרפת זה עבד מצוין. שחקתי בדיוק בתפקיד שלי, הוא הוציא ממני את המקסימום ברגע הזה".

ההלם שאחרי היה מוחלט, בלתי נתפס. אפילו חזן, השקול, לא שכח פרט ממה שקרה בחדר ההלבשה בסיום. "היינו בהלם טוטאלי על הדשא. לכל ספורטאי יש נקודות בחיים שהוא לא צריך להיזכר בהן, הבנו, ואני אומר הבנו, כי כל שחקן באמת הפנים, שרשמנו את עצמנו בדפי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי והעולמי. חדר ההלבשה היה בלתי נורמאלי, זה היה יותר מאליפות או גביע כי זה פיק של רגע אחד נדיר. כשאתה יוצא למשחק מול קאנטונה, פאפן ויתר הכוכבים זה מוציא אנרגיות. כל העולם נכנס לחדר ההלבשה, ישראלים מכל צרפת. בספר השיאים של גינס היו צריכים לרשום שיא על חדר ההלבשה הצפוף בהיסטוריה".

"היתה הרגשה מצוינת, זה היה נפלא", ממשיך רוזנטל להתרפק על רגעי האופוריה. "לפחות 5,000 יהודים היו במשחק. זה עושה לך את זה. המשחק הזה עושה עדיין הד גדול. כל שחקן באיזשהו מקום מסתכל גם על עצמו באופן אישי, אם הצטיינת במשחק כזה - זוכרים אותך. אני אמנם לא הייתי איש של חגיגות אבל אני זוכר שמחה גדולה בחדר הלבשה. גם אני נסחפתי בטירוף".

חרזי נזכר דווקא בצד הצרפתי באותם רגעי סיום: "ירדנו מכר הדשא והם היו בהלם. באנו להחליף חולצות , הם היו נבוכים ורק חלק מהם הסכימו. אבל לצאת בלי מזכרת אף אחד אצלנו לא ויתר, ונכנסו לחדר ההלבשה שלהם בעודם יושבים אבלים. דשאן וליזארזו בכו עם דמעות, אני ועוד שחקן מנחמים אותם ובסופו של דבר מרוויחים איזו חולצה. היה עוד קטע הזוי. קבעו איתנו להגיע למועדון בפאריז אחרי המשחק כדי לחגוג את העלייה שלהם למונדיאל, שמו שירים של המונדיאל ברקע, אבל בסוף אנחנו חגגנו ולא הם. הם היו נבוכים, הראו את הפנים וברחו משם.

גם רוזנטל נזכר באנקדוטה הזו: הם לא רצו שאנחנו ניכנס למועדון ונחגוג להם מול הפרצוף, הם אפילו אמרו לשומרים, אבל בסוף נכנסנו. הם יצאו גם למועדון למרות ההפסד, שתבינו זו תרבות של כדורגל. מותר לצאת אחרי הפסד. למרות האבל שלהם, החלפנו חולצות איתם בסיום. באופן אישי, אל תשכחו שחזרתי לליברפול וישר לעניינים, אז אתה יוצא מאופוריה די מהר, לא כמו שחקנים שחוזרים לארץ, אבל היה הד גדול באירופה. אנשים ידעו על זה".

פליקס, כהרגלו, יודע לסכם חגיגה. "הזמינו אותנו ללשכת של עזר ויצמן. הרגשנו כמו נשיאי המדינה. היינו כמו שליחי ישראל. כולם דיברו, כולם החמיאו. אנחנו אצל נשיא המדינה? זה חלום, להיות בכותרות של העיתונים ולא במדורי הספורט זה משהו ענק. היינו הגיבורים של מדינת ישראל בבוקר למחרת".

אצל חזן, הזימון לנשיא הוא בדיוק תמונה שמשקפת את הכדורגל הישראלי: "אני חושב שההליכה לנשיא היא הסיבה שלא הגענו יותר מדי בכדורגל, ולא נגיע. ניצחנו את צרפת והולכים לנשיא? מה קרה? זה בסופו של דבר ניצחון שלא נותן כלום. זה לא שעלינו למונדיאל או משהו. זה בדיוק כמו שמדברים על מונדיאל 1970 עדיין. כל דבר פה הופך ליום חג. זה היה כיף, אבל בדיעבד זה היה 'אובר'. וברור שמשחק לאחר מכן אתה מפסיד לפינלנד 3:1. בבית, ומבין את מקומך האמיתי. אבל באותו לילה מחקנו את כל ההיסטוריה של הכדורגל. התחלנו להבין שאנחנו לא איי פארו אלא שחקנים שיכולים להתמודד ברמות האלה. אבל נתקדם רק כשניצחונות כאלה לא יהפכו לחגיגה ונלך לבית הנשיא".

אז איזה יותר גדול, צרפת או אוסטריה?

למדנו משהו מאז? למה אותו רגע לא לקח אותנו קדימה לאירוע גדול, וליכולת להתמודד ראש בראש מול נבחרות אירופאיות. איפה עקומת השיפור? למה לא היתה המשכיות. "זה יצר אילוזיה", מסביר רוזנטל, "אבל במקביל המשחק הזה העלה את המניות שלנו. כל קבוצה מכירה אותך אחר כך, כל מאמן משנה את הראיה שלו לגבי הנבחרת. הניצחון הזה רק נראה ככזה ששינה משהו בכדורגל אבל מאז הסיכוי לנצח כמו צרפת לא גדל אלא פחת. אנחנו לוקים בעבודה הנכונה מגילאים 8 ו-9. כשהעבודה עם ילדים ונוער תשתנה בדרמטיות כמו יום ולילה, אז נשים את עצמנו במצב שנוכל לאיים על נבחרות גדולות באמת. הבעיה שלנו היא שהכסף מתבזבז במקומות. המאמנים הכי טובים לא צריכים להיות בליגת העל אלא בנוער. אני יודע מה צריך לעשות אבל בישראל לא מבינים את זה. זה לא מרוע. הלגיונרים שיש לך כיום לא משחקים בצורה קבועה. כשיהיה לנו שחקנים כמו דנמרק ושבדיה נוכל לדבר יותר. אפילו סלובניה, מדינה קטנה מאיתנו, שיש לה תוצאות טובות יותר".

חרזי, אולי בגלל שהוא שייך עדיין לכדורגל הישראלי ובתפקיד בכיר, מנסה להיות אופטימי: "זה עשה משהו לכדורגל הישראלי ולכל המדינה, ושדרג את הנבחרת לפחות בזמן הקצר. זה ביגר את כולם, נתן סוג של קפיצת מדרגה. אחרי זה הלכנו לנשיא, יצאנו מעט מפוקוס והפסדנו לפינלנד, אבל בגדול זה ניצחון שהשפיע רבות על הכדורגל פה".

ואי אפשר לזכור פרק של נוסטלגיה בלי שאלה של עניים: מה יותר גדול הניצחון הזה או של הנבחרת על אוסטריה, עם ה-0:5 ב-1999. זהירות, ספוילר. כי לכולם התשובה ברורה וחבל על השאלה. "השנתונים שלנו, מנערים א' ביחד. ברקו, אסי טובי, אמסלם, רביבו, נמני. שנתונים שהלכו מגיל 16 והמשכנו לבוגרים. שנתון שלא יחזור", אומר פליקס בחדות, "הליגה פה הייתה אחרת. היום יש פחות כישרונות. שם, באותו ערב בצרפת, שמנו את החותמת של הכדורגל הישראלי. היינו דרג נמוך והעלנו את הנבחרת לדרג גבוה יותר לאט לאט. בינינו, איך אפשר להשוות בין ה-0:5 על אוסטריה והניצחון שלנו? היינו מול כוכבים ענקיים, אוסטריה היתה נבחרת סתם. אני גאה להיות חלק במשחק שיזכרו בישראל לעד".

ואפילו רוזנטל השקול חד בקביעה שלו: ""צריך לזכור שאוסטריה זה לא כח בכדורגל העולמי. לנצח את צרפת בצרפת זה סיפור גדול יותר כי זו נבחרת שמשחקת באופן קבוע בגביע העולמי. אלה נבחרות שהכי פחות נופלות. לנצח את צרפת זה משהו של פעם ב-50 שנה וזה קרה ואני לא יודע מתי זה יקרה שוב". וגם מתייג את פארק דה פראנס בדירוג אישי: "אני יכול להגיד שמבחינת הקריירה עם הנבחרת, המשחק הזה הוא אחד מבין השלושה (אזרבייג'אן ואוסטרליה בסידני) הגדולים שלי. קטע מדהים שאני יכול לספר לכם הוא שכל פעם שהייתי מגיע לצרפת ונותן את הדרכון שלי, השוטרים בגבול היו קולטים שזה אני ואומרים לי בחיוך 'אתה לא ניכנס לפה'. זו היתה טרגדיה עבורם. אז כן, השתפרנו מאז, אבל הלכנו לאחור לעומת הנבחרות האירופאיות".