בקרוב נחזור לשגרה: הארגון נהדר רק כשאירופה מסתכלת

כבר יצא לי לשמוע  כמה אנשים שאומרים שאין כאן, בישראל, תחושה שמתקיים פה טורניר כדורגל בינלאומי. יש לי ארבעה דברים להגיד על הקביעה הזו:

א) היא נכונה.

ב) אבל גם במקומות אחרים, טורנירים גדולים יותר לאו דווקא מורגשים בכל פינה בעיר או המדינה המארחת. או, כמו שקרוב משפחה סיפר לי בקיץ שעבר, "במערב לונדון בקושי מרגישים את זה". והוא דיבר על המשחקים האולימפיים, כן?

ג) באזורים שסביב האצטדיונים, בימי משחק, כן יש תחושה של משהו בינלאומי, וזה נאמר רק במשמעות חיובית. כמות גדולה של שלטים וסדרנים משווה תחושה של סדר וארגון שאין סביב אירועי ספורט אחרים בארץ.

ד) זה שהטורניר לא מורגש ברחובות זו לא אשמת המארגנים, אבל הם כן היו יכולים לעשות משהו בנוסף, משהו שיהפוך את הסיפור הזה ליותר חגיגי, יותר בינלאומי, יותר מחבר, כיפי, ומורגש: "פן-זונס". ידידי יואב דובינסקי, שפרסם לאחרונה את ספרו הראשון "מיתוג מקומות והמשחקים האולימפיים", ושמבין דבר או שניים באירוח וארגון טורנירי ספורט בינלאומיים, הלין על היעדרם של המתחמים האלה כבר בשלב מאוד מוקדם של הטורניר, ועכשיו, אחרי שנכחתי בעצמי כמה ממשחקי הטורניר אני יכול לומר בפה מלא - חסרונם של אזורי-אוהדים שכאלה הוא פספוס ענקי.

קודם כל, האזורים האלה עוזרים להגביר הכנסות. לכן יש אינטרס למארגנים להקים אותם, ולכן עוד יותר לא ברור למה אין לנו כאלה. מה גם שהקהל הישראלי הוא חתיכת פתי של צרכנות ושל מותגים, ולא היה חושש לשלם עוד כמה שקלים על מוצרים שעצם רכישתם היה מעשיר את חוויית הטורניר הבינלאומי.

שנית, האזורים האלה היו מקבצים לתוכם גם את האוהדים הזרים שכן הגיעו למשחקים. אחת התהיות היותר פופולריות שנתקלתי בהן ביציעים היא "כמה זרים נראה לך יש כאן?". ובכן, אני לא יודע לומר (והאמת היא שנראה לי שאף אחד לא יודע) כמה אנשים הגיעו לטורניר הזה במיוחד מחו"ל. אבל זה לא משנה. כי בישראל – בטח בזמן הזה של השנה, בטח בערים כמו תל אביב, ירושלים וגם נתניה, יש לא מעט זרים שנמצאים כאן מסיבה כלשהי, ושקפצו על ההזדמנות לראות את הנבחרות הצעירות שלהן.

למשחק של איטליה נגד אנגליה בבלומפילד הלכתי עם אשתי, אבל עם עוד שני בחורים, אנגלי ואיטלקי, שנמצאים כאן בענייני עבודה. החווייה שלנו הייתה נעימה, ההגעה לאצטדיון, השהייה בו והחזרה, הכל עבד יופי. אבל כל הערב הסתכם במשחק עצמו, והייתה בזה אכזבה מסויימת. אני בטוח שאילו היה פן-זון לא רק שהיינו מגיעים מוקדם יותר ופוקדים אותו, אלא שההתקהלות שהייתה מתרחשת בו, ושגם זרים כאמור היו שותפים לה – הייתה מעשירה את החוייה שלנו, של האורחים שלנו, ושל כל יתר האוהדים.

האווירה החגיגית שאזורי אוהדים כאלה מייצרים – עם דוכני מזון ומרצ'נדייז, מופעי רחוב, מוסיקה, הפעלות והרבה אנשים עם חולצות של הקבוצות – גולשת אל מחוץ לאזורים האלה. ובהתבסס על החוויות האישיות שלי מטורנירי ספורט בינלאומיים שנכחתי בהם מחוץ לישראל, אני יכול לומר שהפן-זונס האלה הם שמייצרים את התחושה הזו שחסרה כאן מחוץ לאצטדיונים. את השבוע האחרון של מונדיאל 2006 ביליתי בברלין, בלי כרטיס לאף משחק. אבל רשימת החוויות והזיכרונות הטובים שיש לי משם לא קצרה, ורובה מורכבת ממפגשים עם זרים או מהשתתפות בהפעלות שהתרחשו בפן זונס.

אז לא, אי אפשר להאשים את המארגנים בכך ש"אין ברחובות תחושה של טורניר". זה לא טורניר ענק וכאמור, גם טורנירים גדולים לא תמיד מורגשים "באוויר". אבל כן היה מקום להעמיד מתחמי אוהדים שכאלה, כן יש מקום לשאול מדוע הם חסרים. והכי חשוב: כן יש מקום ללמוד מהטעות הזו, ולהשתפר להבא. כי בסך הכל, הארגון של הטורניר טוב, הקהל שיחק אותה בענק (ממוצע של 10.3 אלף למשחק, לפני חצאי הגמר והגמר! ממוצע הטורניר הקודם כולו: 6.3), האצטדיונים באמת יפים (השקיעה ותאורת הגג בנתניה משווים מראה ייחודי באמת) ויש מקום לאופטימיות באשר לאפשרות שישראל תהיה אחת מ-12 המדינות שתזכה לארח כמה ממשחקי יורו 2020. לכן חשוב ללמוד, להסיק, ולהתכונן טוב יותר לפעם הבאה. בתקווה שתהיה אחת כזו.

כשקניתי, עוד לפני  פתיחת הטורניר, זוג כרטיסים למשחק של גרמניה נגד רוסיה במחזור האחרון של שלב הבתים, לא חשבתי  שיש סיכוי אמיתי שזה יהיה משחק חסר חשיבות ספורטיבית. אמנם, ידעתי שאלן דזאגוייב ייחסר לרוסים בפתיחת הטורניר. ידעתי שהגרמנים לא בדיוק הביאו את הסגל הכי חזק שהם יכולים. וידעתי שספרד והולנד הן הפייבוריטיות לעלות מהבית הזה. אבל ששתי הנבחרות יתחרו על נקודות ראשונות בטורניר, במשחק האחרון שלהן בשלב? לא יכולתי לראות את זה בא. והאמת היא שזה גם ביאס אותי. לכן שקלתי אם בכלל לעשות דרך של כ-60 ק"מ, מדרום לגוש דן ועד צפונה לו, רק בשביל לראות משחק "ידידות" בין שתי נבחרות צעירות, שגם סביר שיעלו הרכבים משניים.

בסופו של דבר הדברים הסתדרו לי ככה שנכנסתי לרכב, ועשיתי את הדרך הלא קצרה, והלא כיפית. הגעתי יחסית מוקדם לאצטדיון, התרשמתי כאמור מיופיו, וחשבתי לעצמי "איזה באסה. האצטדיון יהיה ריק, המשחק יהיה חסר אנרגיות. לא כיף".

אבל אם הייתם נוחתים בעצמכם בדקה ה-20 של המשחק הזה ישר לכסא הפנוי לידי, לא הייתם יכולים להבין איך בכלל חצי שעה לפני עוד ישבתי שם קצת חסר חשק. לא פחות מתשעת אלפים וחמש מאות אנשים אחרים החליטו, כמוני, שגם כן מגיעים, והקנו למשחק תחושה של תחרות ספורט אמיתית. עם הרבה ילדים, נשים ומשפחות, הם גם ייצרו אווירה ידידותית. וגם מבט אחד אל הדשא לא יכול היה לחשוף שמדובר במשחק שאין לתוצאתו משמעות. שתי קבוצות כדורגל איכותיות שיחקו זו מול זו ברמת טכניקה, תיאום, הקרבה ותעוזה שאנחנו, חובבי כדורגל מישראל, רואים רק בטלוויזיה או צריכים לטוס הרבה יותר מ-60 ק"מ כדי לזכות לראות בחי.

בכל פעם שאחת הנבחרות חיברה התקפה יפה, בכל פעם שחולייה כזו או אחרת של אחת הנבחרות תיפקדה יפה תחת לחץ כדי לצאת ממצב לא נעים, בכל פעם ששחקן עצר כדור בנגיעה, הרים ראש ושלח מסירה מדוייקת לצד השני של המגרש, בכל פעם שאתה קולט כיצד כל 10 שחקני השדה שלובשים את אותו הצבע נעים מצד לצד כגוף אחד הרמוני, בכל פעם שאתה שם לב כיצד שחקן שמוסר כדור מיד ממשיך בתנועה וכיצד לכל שחקן יש לפחות אופציית מסירה אחת פנויה ברגע שהוא מקבל את הכדור – בכל פעם כזו התפעלתי שוב ושוב, ומיד חשבתי על גיא לוזון, ועל ההתבטאות המטופשת שלו לגבי זה שישראל "סיימה לפני רוסיה וגרמניה".

ההתבטאות ההיא מטופשת כי א) אף אחד לא מודד ככה ואף אחד לא בודק ככה ואף אחד לא מדרג ככה. ו-ב) כי מספיקה התבוננות של 5 דקות במשחק בין רוסיה לבין גרמניה כדי להבין באמת את מעמדה של ישראל אל מול נבחרות כאלה. כדי להבין שאילו היינו צריכים לפגוש נבחרות באיכות כזו, או קרובה לה, במוקדמות או איכשהו בפלייאוף, לעולם לא היינו מגיעים לטורניר הזה. כדי להבין שאיך שהנבחרת שלנו נראתה לאורך 90% מהזמן בטורניר הזה, זה בכלל לא באותה ליגה כמו הנבחרות האלה. ולהבין טוב יותר למה לוזון לא רואה וידאו של נבחרות אחרות: הוא לא רוצה לדעת את האמת בעצמו. כי אז יהיה לו יותר קשה לשקר לכולנו.

אני, לפחות, יודע בדיוק מה המשמעות של הטורניר הזה, ושל איכות הכדורגל שמופגנת בו על ידי מרבית הנבחרות (כולן, בעצם, מלבד ישראל. ואנגליה), עבורי ברמה האישית: הוא הוריד עוד יותר את הסבירות שאלך לראות כדורגל ישראלי במגרשים בקרוב. כי כשזה אנחנו נגד אנחנו ואירופה לא מסתכלת, אז פתאום הארגון לא קיים, הקהל לא נעים ואיכות המשחק ירודה. לפחות אפשר לומר תודה לאל שאין פן-זונס לליגת העל.