נכנסים לזמן פציעות: 13 השעות המשוגעות שעברו על ה-NBA

13 שעות מטורפות עברו על ה-NBA, בין אתמול ב-7 וחצי בערב (שעון ישראל), כשבטוויטר כולם החלו להבין שמשהו ממש לא בסדר עם ראסל ווסטברוק, ועד ל-8 וחצי הבוקר, כשהתפילה שאנדרה איגודאלה שיגר מחצי מגרש פגעה רק בטבעת של הווריורס, והשאירה את הניצחון באוקלנד. הנה עשרת הדברים המרכזיים ששווה לדבר עליהם.

10. הרוקיז של גולדן סטייט

בארצות הברית מדברים עכשיו לא מעט על מאט בארקלי, הקוורטרבק של USC שאמור היה להיבחר בסיבוב הראשון בשנה שעברה, נשאר עוד עונה בקולג', ובדראפט הנוכחי – אחרי 3 סיבובים – עדיין מחכה לשמוע את שמו. אז נכון, לפעמים להישאר עוד קצת במכללות זו החלטה מסוכנת מדי שלא משתלמת. אבל כשמסתכלים על פסטוס אזלי (4 שנים בוואנדרבילט, בחירה 30), דריימונד גרין (4 שנים במישיגן סטייט, בחירה 35) והאריסון בארנס (שנתיים בצפון קרוליינה, אחרי שכולם חשבו שיצא לדראפט כבר בתום שנה אחת. בחירה 7), ורואים את הבגרות והניסיון ששלושת הרוקיז של מארק ג'קסון מביאים למגרש, קשה שלא לחשוב כמה כולם היו מרוויחים – המכללות, ה-NBA – אם כבר היו מוצאים פיתרון לסוגיית השכר במכללות.

9. הקבוצה של קארל

דנבר, כמו הרבה קבוצות של ג'ורג' קארל, מתבססת על עומק (9 שחקנים שמקבלים בין 18 ל-35 דקות), קצב מהיר (מקום 2 בליגה) והתקפה (ממוצע הנק' הגבוה בליגה). אבל לא על הגנה. זו נוסחה שקשה להצליח איתה בפלייאוף. וקארל באמת עדיין חסר את הצלחת הפלייאוף הגדולה שלו. ועדיין, הבוקר נראה היה שקארל מתפקד טוב יותר תחת הלחץ של הרגעים המכריעים ממקבילו חסר הניסיון, מארק ג'קסון. וכך, באורח מוזר, דווקא מהלך הגנתי קבוצתי גדול (שמנע מהווריורס הוצאת חוץ קריטית) כמעט העניק להם את הניצחון. ובאורח לא פחות מוזר, דווקא מהלך התקפי בעייתי (האיבוד של טיי לוסון) עלה להם באפשרות לעלות ל-1:2. למרות שאני בטוח שזה לא מה שקארל שרטט...

8. סוף עידן בבוסטון

ג'יילן רוז, מייקל ווילבון וביל סימונס דיברו על זה באולפן מיד אחרי ניצחון הניקס על הסלטיקס, וזה היה מדורג גבוה יותר אם הטור הזה היה נכתב יותר קרוב למשחק הרביעי... אבל האם יכול להיות שהמשחק הבא בסדרה יהיה האחרון של הסלטיקס האלה? או, לכל הפחות, משחק הבית האחרון של הקבוצה של הניסוי ההוא של דני איינג'? אם כן, מיד אחרי שנעשה את הכבוד הראוי לניסוי שהביא אליפות (ושאלמלא כמה פציעות קריטיות היה כנראה משיג עוד אחת) וששינה תפישות בליגה, נצטרך להתכונן לקיץ עמוס רגשות ופרידות בבוסטון. ואם בוסטון תקנה ב-5 מיליון את השנה האחרונה של פול פירס ותשחרר אותו, קובי ברייאנט יחמיץ את רוב העונה הבאה וב-LA יעשו את הדבר הנכון ויחתכו את החוזה שלו תחת תקנת האמנסטי, האם נראה את פירס חותם על חוזה בשכר נמוך בקבוצה אותה אהד בצעירותו? דברים מוזרים יותר קרו.

7. כישרון חבוי בקצה הספסל

ואם כבר קובי והלייקרס, אז הקו האחורי שלהם הבוקר, אנטוני גדלוק ודריוס מוריס, היה בלי ספק האנונימי בתולדות המועדון. בטח במשחק פלייאוף. אבל התצוגה של השניים – 44 נקודות ב-17 מ-32 מהשדה – מאשררת דווקא את הגאונות של גרג פופוביץ', אר.סי ביופורד והאנשים בסן אנטוניו. ההצלחה (ברמות משתנות) שהם חוו שם בעונות האחרונות עם דני גרין, גארי ניל, ג'ורג' היל ופטריק מילס היא לא כתוצאה מכישרון מיוחד של הארבעה האלה, אלא מהאומץ לתת להם צ'אנס ומהיכולת להכניס אותם אל תוך השיטה. כי מה שגדלוק ומוריס הוכיחו הבוקר – בפעם המי-יודע-כמה – זה שאין מחסור בשחקני כנף מוכשרים בעולם. יש מחסור במאמנים ומנהלים מוכשרים.

6. כוכבים בכל מקום

ונחזור לשנייה אחת לסדרה בין דנבר לגולדן סטייט. מהרגע שנקבע שהשתיים האלה ייפגשו בסיבוב הראשון ידענו שיהיה שם קצב טוב, כדורסל כיפי, קהל מעורב. ידענו שזה יהיה כיף. אבל אף אחד לא דיבר על זה שגם שם, כמו בסדרות אחרות, נראה לא רק מאבק בין שתי קבוצות טובות, אלא גם בין כמה כוכבי כדורסל אמיתיים. הרי בין סטפן קרי לאיגי יש רק הופעה אחת באול סטאר. אבל היכולת של שני אלה, לצד התרומה הענקית של ג'ארט ג'ק ולוסון, מוכיחה שבסדרה הזו יש פשוט הכל. גם כוכבים. וכמו בכל סדרה שמכבדת את עצמה – גם כוכב או שניים פצועים (דייויד לי, דנילו גלינארי).

5. דוראנט יכול להיות מלו?

ניקס (בלי אמארה סטודמאייר, סתם כדי לציין עוד כוכב פצוע) מובילה 0:3 על בוסטון (בלי רונדו), ואם יש משהו שהסדרה הזו מבליטה במיוחד זה זה את העובדה שהניקס פשוט בנויים נכון. כלומר, מסביב לכוכב ההתקפי המרכזי שלהם. חלק מזה מתבטא בכך שכרמלו אנתוני קלע עד כה בסדרה 96 נקודות ב-78 זריקות. זה לא מאזן טוב, אבל הניקס ב-0:3. כי זה מה שניקס צריכה שהוא יעשה. שיזרוק, ויקלע. בלי ראסל ווסטברוק, אוקלהומה סיטי – שמסיבות ברורות לא בנויה סביב קווין דוראנט כמו שניקס בנויה סביב מלו – צריכה את דוראנט במצב דומה. שיזרוק בלי בושה. היא חייבת. הוא מסוגל? אחרי הכל, דוראנט – מלך הסלים היחיד בעולם שמישהו אחר בקבוצה שלו זורק יותר ממנו – הוא לא שוטר חסר מצפון כמו מלו (או ווסטברוק). ואם עד עכשיו רבים חשבו שהמצפון הזה שלו מהווה בעיה, הרי שלפחות כל עוד ווסטברוק בחוץ, המצפון הזה יכול להיות ה-בעיה של הת'אנדר.

4. הפספוס של אוקלהומה סיטי

לפני כמעט שנה וחצי השמועות על טרייד בין בוסטון לאוקלהומה סיטי הבעירו את הרשת. הרי כבר בזמנו אפשר היה למצוא הרבה היגיון בשליחת רג'ון רונדו חובב-המסירות כדי לשחק לצד דוראנט, ובתמורה להעביר את ווסטברוק הריכוזי לבוסטון, שזקוקה לכוכב שיסחוב את המועדון פוסט פירס וגארנט. היום, אמנם, שני השחקנים האלה פצועים, אבל זה לא עוזר להיפטר מהמחשבה המציקה "מה אם?". בטח כשמול אוקלהומה סיטי מתמודד ג'יימס הארדן, במדי יוסטון. הרי הארכת החוזה לווסטברוק היא שגרמה לסם פרטסי להעביר את האיש והזקן לרוקטס, תמורת קווין מרטין. זאת אומרת, אם היה נעשה הטרייד ההוא, דוראנט היה משחק היום לצד רונדו והארדן. במקום זאת, יש לו את ווסטברוק ומרטין. שווה? לא. טעות? כנראה שכן. נכון, קל להיות "חכם בדיעבד", אבל היו לא מעט אנשים (כולל כותב שורות אלה) שצידדו בטרייד כזה בזמן אמת. ועם ההתפרקות בגמר מול מיאמי אשתקד, הטרייד על הארדן, הפציעה (והאופי הריכוזי) של ווסטברוק והאופי הנינוח (מדי?) של דוראנט, גוברים הסיכויים שהפרוייקט המדהים של פרסטי באוקלהומה סיטי יהפוך לפספוס של הדור הזה. נכון, עוד מוקדם לומר כזה דבר, אבל אני בטוח שיש כמה עשרות אלפים בסיאטל שבטוחים שזה הכיוון. אחרי הכל, מבחינתם, זו מקרה פשוט של "קארמה איז אה ביץ'".

3. המרוויחה הגדולה מפציעת ווסטברוק

קודם כל, למרות פיגור 2:0, אל תפסלו את האפשרות שיוסטון תגרור את אוקלהומה סיטי לסדרה ארוכה מעכשיו. מעבר לכך, ברור ששתי המועמדות האחרות לאליפות (מיאמי וסן אנטוניו) יכולות להרגיש טוב יותר עם הסיכויים שלהן. אבל דווקא המנצחת בין קליפרס לממפיס היא, בעיני, המרוויחה הגדולה ביותר. כי במקום שנה שתסתיים בסיבוב השני, מי-שזו-לא-תהיה תוכל לרשום הופעה היסטורית בגמר המערב. ואף אחת מהן לא תגיע לסדרה (כנראה) מול סן אנטוניו בלי כוונות להמשיך משם לגמר.

2. מתפוררים

נאש, רונדו, קובי, גלינארי, אמארה, לי, ראש, בלייק, מיקס, דיאו, סאלינג'ר, קאמבי. 12 שחקנים שהיו יכולים להרכיב חתיכת מועמדת לאליפות. המשותף לכולם? כל ה-12 האלה ראו הלילה את הקבוצות שלהם משחקות כשהם לא מקבלים שנייה, בגלל פציעות. תוסיפו להם את רוז, ווסטברוק וג'יינג'ר, ו-6 מ-8 סדרות הסיבוב הראשון השנה מושפעות עמוקות בגלל פציעות. ובעוד ברור שמדובר בכמות חריגה של פציעות לשחקנים מרכזיים, השאלה היותר מהותית היא האם מדובר בכמות חריגה של פציעות באופן כללי? ואם כן, האם זה מקרי, או כתוצאה מהעומס הפיזי על שחקני הליגה? האם העומס גדול מדי? אשתקד הוכח סטטיסטית – בפעם השנייה – שעונה מקוצרת בעקבות שביתה לא מעלה את כמות הפציעות. אבל מה שקורה עכשיו מעלה את הצורך לבדוק האם אנחנו חוזים במשהו רנדומלי, או אולי באיזושהי תסומנת "שנה שאחרי שנה מקוצרת"? תהא התשובה אשר תהא, דבר אחד ברור: זו חתיכת באסה נוראית.

1. כסף לפני הכל

כשהעונה שעברה – המקוצרת – נפתחה בחג המולד, כולם אמרו שזה בדיוק התזמון הנכון לפתיחת עונת ה-NBA. כמו כן, כולם יודעים שהרבה יותר מדי משחקים בליגה הזו מציגים לראווה קבוצות משועממות וקהל מנומנם. תוסיפו לזה את הסברה שכל מה שדיברנו עליו בסעיף הקודם מתרחש בעיקר בגלל עומס גדול מדי, ותקבלו את כל הסיבות שצריך כדי לקצר את העונה. אבל ברור שזה לעולם לא יקרה, והסיבה הפשוטה היא כסף. הרבה יותר מדי כסף והסכמים חתומים מעורבים בזה כדי שמשהו ישתנה. במלים אחרות – טובת הקבוצות, בריאות השחקנים, הנאת הקהל ואיכותה הכללית של הליגה, כל הדברים האלה באים אחרי המספר הסופי בשורת ההכנסות. כשאנחנו כל כך מעורבים רגשית בליגה הזו, חשוב לזכור את האמת הזו. ולקוות שלפחות בפעם הבאה כל הפציעות האלה יקרו בתחילת העונה.