לגרש את השדים: פלאקו שוב התעלה, בריידי חייב להתעורר

טעיתי. אני שונא לשפוט על פי תוצאה של משחק אחד, על פי הופעה אחת בערב נתון. אבל המקרה הזה איננו מקרה של הכרעת דין על פי התמודדות בודדת, כי אם עניין בבחינת "הקש האחרון". ולכן הבוקר אני יכול לומר בפה מלא: טעיתי, ג'ו פלאקו הוא קוורטרבק מעולה. ועד שאנשים כמו טוני רומו, פיליפ ריברס, מאט רייאן ומת'יו סטאפורד – שעד לפני שבועיים הייתי משוכנע שהם עדיפים עליו בלי לחשוב פעמיים - יתחילו לצבור מאסה קריטית של הופעות מעולות במאני טיים כמו שיש לו, הוא נספר אצלי לפניהם. כן, אפילו שבעונה הרגילה הם בדרך קבע מציגים מספרים מרשימים בהרבה ממנו. כן, אפילו שיש לו קבוצה מעולה סביבו כבר הרבה שנים. כן, אפילו שבתחילת הקריירה שלו בולטימור רייבנס ניצחה – וניצחה בפלייאוף – למרות היכולת שלו, וממש לא בזכותה. כן, אפילו שהוא לא מאוד יציב ומדי כמה שבועות מסריח את המגרש כאילו היה QB מחליף במקרה הטוב. כן, למרות כל אלה.

• נתראה בסופרבול: בולטימור וסן פרנסיסקו בגמר ה-NFL

כבר אי אפשר להחביא את זה מאחורי ההגנה של הרייבנס. למרות תצוגה מעולה לפנות בוקר (שעונינו) בפוקסבורו מול ניו אינגלנד, זו כבר לא ההגנה הרצחנית שאי אפשר לזוז מולה שהיא הייתה כל השנים. היום זו יותר הגנה של ניסיון ומהלכים גדולים (קצת כמו זו של גרין ביי בעונת האליפות של 2010). והגנה כזו צריכה QB שידע לנצל את ההזדמנויות שהיא מסדרת לו.

וכבר אי אפשר להחביא את זה מאחורי משחק הריצה של הרייבנס. ב-10 משחקי פלייאוף בקריירה שלו, לריי רייס יש 5 טאצ'דאונים בריצה (ועוד אחד בתפיסה). מאזן טוב מאוד, אבל הוא בא עם ממוצע לא מרשים של 69 יארד על הקרקע למשחק. וזה כולל את ה-48 יארד בלבד שהשיג בניצחון הזה על ניו אינגלנד, ב-19 נשיאות – ממוצע חלש מאוד של 2.5 יאד לנשיאה.

ועוד סיבה שאי אפשר להחביא ולתרץ את היכולת של פלאקו מאחורי הדברים האלה היא פשוט היכולת של פלאקו. ב-9 בינואר 2011 הוא מסר ל-2 ט"ד בלי איבוד עם 265 יארד באוויר בניצחון הפלייאוף על קנזס סיטי. שנה ושבוע אח"כ מסר שוב ל-2 ט"ד ואיבוד (עם 176 יארד) בניצחון פלייאוף נוסף, הפעם על יוסטון. שבוע אח"כ הגיע לפוקסבורו, המקום בו הוא ניצח היום, לקרב פלייאוף מול הפטריוטס בגמר ה-AFC (בדיוק כמו היום) – והיה טוב יותר מטום בריידי עם מסירות ל-2 ט"ד ואיבוד, עם 306 יארד באוויר, וכדור אחד קריטי בסיום שהוא שם בידיים של לי אוואנס, בתוך הרד זון. כדור שאיכשהו אוואנס הצליח לאבד, ואיתו גם את הניצחון המוצדק של הרייבנס – מוצדק בעיקר בזכות פלאקו. לפני שבועיים מסר שוב ל-2 ט"ד, בלי איבוד, עם 282 יארד, בניצחון על הפלייאוף על אינדיאנפוליס, והיה טוב יותר מהבחירה הראשונה בדראפט, אנדרו לאק. לפני שבוע, עדיין בפלייאוף כמובן, מסר ל-3 ט"ד, בלי איבוד, עם 331 יארד, כשהרייבנס ניצחו בדנבר והוא האפיל על פייטון מאנינג.

והבוקר הוא עשה זאת שוב – 3 מסירות לט"ד, בלי איבוד, עם 240 יארד באוויר. כשהוא טוב מבריידי, בבית של בריידי. שוב בגמר ה-AFC. והפעם שום דבר לא מנע מהרייבנס את הניצחון. בעצם, אם כוללים את המפגש בין הקבוצות בעונה הסדירה, בשנה האחרונה פלאקו פגש בבריידי שלוש פעמים. הוא מסר ל-8 ט"ד עם שני איבודים, וממוצע של 309 יארד למשחק. בריידי מסר ל-298 יארד (הפרש זניח, אבל עדיין לטובת פלאקו), ורק ל-4 ט"ד עם 3 איבודים. היתרון של פלאקו ברור. ומה עשו הקבוצות שלהם? כאמור, לפני שנה, בפוקסבורו, רייבנס הייתה שבריר מהלך מניצחון חוץ (ועוד החטאת בעיטת שדה קלה בסיום שהייתה מובילה להארכה), העונה בבולטימור רייבנס ניצחה, והיום שוב ניצחה. אם לי אוואנס תופס את הכדור ההוא, שכבר היה לו ביד, זה 0:3 מוחץ וחד משמעי.

אז לא, לא שיניתי את כל מה שאני חושב עליו בין לילה, ואני עדיין לא יכול להחשיב אותו QB עילית, כי הוא לא אחד שאפשר לבנות סביבו קבוצה. בינתיים. אבל התצוגה היום, כששוב היה טוב מה-QB המהולל שכנגד, וכשהיכולת שלו היא שהוציאה את הרייבנס מההתחלה האיטית והכניסה אותה לקצב, בדרך לתבוסה הביתית שהנחילה לפטריוטס, היא כבר באמת יותר מדי בשביל להמשיך לטעון כנגדו. הבנאדם הפך בשנים האחרונות ל-QB פלייאוף רצחני, עם מאזן של 2:5 ב-7 המשחקים האחרונים שלו, כשהוא עומד על מאזן ט"ד-איבודים מדהים של 2:15, בזמן שהוא מתעלה על בריידי, מאנינג ושוב על בריידי. זו מורשת פלייאוף מעולה, והסופרבול הראשון שלו מחכה לו בעוד שבועיים.

**
אבל מעבר לפלאקו, ומעבר לסיפור הספורטיבי המרגש והסוחף של ריי לואיס – שבעצם יסיים קריירת ענק בסופרבול – הצד השני של המשחק היום מרתק לא פחות. נכון, שירת הברבור של לואיס – ובעצם של "בולטימור שלו" (ושל אד ריד בן ה-34), בולטימור של ההגנה הטובה בליגה – תהיה נושא מרכזי בשבועיים שנותרו עד לסופרבול (לצד כל סיפור ה"הארבול", מפגש האחים הארבו, מאמני בולטימור וסן פרנסיסקו). אבל כאמור, השבועיים הקרובים יהיו מלאים בהתעסקות הזו. רגע לפני, בואו נתעכב שנייה על המפסידה, ניו אינגלנד, וה-QB שלה.

כי מבחינות רבות, ההפסד הזה עוזר להגדיר סופית את מהות פרק ג' של הקריירה האגדית של בריידי. פרק א' ברור – תשעה ניצחונות פלייאוף רצופים בתשעת משחקי הפלייאוף הראשונים שלו, שתורגמו לשלוש זכיות באליפות ב-4 העונות הראשונות שלו כ-QB פותח (2001, 2003 ו-2004), כשבשניים מהם הוא זוכה ב-MVP של הסופרבול. הוא גם המשיך לניצחון עשירי ברציפות שנה אח"כ כדי לקבוע שיא, לפני שהפסיד לראשונה. זה החלק בו בריידי היה בעיקר ה-QB הווינר של קבוצה שלמה שהיה לה הרבה יותר להציע מאשר תלות כמעט מוחלטת ביכולות של הגולדן בוי (כינוי דבילי לשחקן שנבחר 199 בדראפט).

פרק ב' הגיע לשיאו בעונת 2007, כשבריידי מסר ל-50 ט"ד בעונה הרגילה, אותה סיימה פטריוטס במאזן מושלם של 0:16. העונה ההיא נגמרה במפח נפש היסטורי עם הפסד מפתיע לניו יורק ג'ייאנטס של איליי מאנינג בסופרבול, והפציעה של בריידי במשחק הראשון של הוענה הבאה (2008) – פציעה שגמרה לו את העונה – הביאה לסיומו של פרק ב' הקצר.

מאז 2009, כשחזר מהפציעה, אנחנו רואים בריידי אחר. כן, עדיין קילר, עדיין מדוייק להחריד, עדיין מעמיד מספרים מטורפים ומצעיד את ניו אינגלנד למאזנים מצויינים ולניצחונות פלייאוף. אבל לא רק שזו ניו אינגלנד שכמעט לחלוטין תלוייה בו (בניגוד לפרק א'), זה גם בריידי שאפשר להפחיד. שאפשר להוציא מהמשחק. בעיקר באלימות. בריידי, שאם הוא חוטף כמה מכות בשלבים המוקדמים של המשחק לוקח לו לפעמים עד לרבע הרביעי כדי לחזור לעצמו. לפעמים הוא לא חוזר לזה בכלל. כנראה שזה הפחד הבלתי נשלט להיפצע שוב בצורה חמורה, אבל העובדה היא שבשנים האחרונות בריידי הוא QB שלהגנה היריבה יש יכולת למנוע ממנו להשתלט על המשחק. זה לא קל, אבל אפשרי. זה משהו שאפשר לאפיין, וזה היה בולט בסופרבול האחרון, אז הפסיד שוב לניו יורק ג'ייאנטס ולהגנה הלוחצת שלה.
אבל למרות שגם בסופרבול 42 וגם ב-46 הפסיד לג'ייאנטס, אלו לא השחקנים של טום קופלין שמגדירים את פרק ג' בקריירה של בריידי (גם כי, לשיטה המוצעת כאן, סופרבול 42 התרחש בפרק ב') – אלא בולטימור רייבנס, על ריי לואיס, אד ריד, טרל סאגס, ברנארד פולארד ויתר שחקני ההגנה החייתית שלה, היא שעושה את זה.

קודם כל, פולארד, עוד כשחקן קנזס סיטי, היה מי שפירק את הברך של בריידי באותו משחק פתיחת עונה ב-2008, ובעצם פתח את הדלת לפרק ג'. בעונה שלאחר מכן בריידי חזר כדי להוביל את הפאטס לפלייאוף, רק כדי להפסיד בבית ל... בולטימור, 33:14. בריידי אמנם מסר ל-2 ט"ד, אבל גם ל-3 איבודים ורק ל-154 יארד. במשחק ההוא אפשר היה לראות בקלות כיצד הפיזיות המתפרצת של הגנת בולטימור מרעידה את בריידי. וכבר אז היה ברור: לרייבנס "יש את המספר" של ניו אינגלנד, בולטימור המכוערת לא מפחדת ממלכת הכיתה. אדרבא – היא נהנית במיוחד לבוא אליה הביתה ולהכות בה. וזה עדיין נכון מאז, כמו ששלושת המשחקים האחרונים בין הקבוצות הוכיחו.

ורייבנס, שבעונה שעברה צירפה את פולארד (שהספיק מאז לפצוע גם את רוב גרונקובסקי והיום את סטיבן רידלי), לא הייתה היחידה שנהנתה על חשבון בריידי החדש, החושש. על סופרבול 46 דיברנו, ועוד קודם, בינואר 2011, שנה אחרי אותו הפסד ביתי לרייבנס, ניו יורק ג'טס באה לפוקסבורו ויצאה משם עם 21:28.

בסך הכל, מאז ההפסד ההוא לבולטימור בפלייאוף, המאזן הביתי של בריידי וניו אינגלנד בפוסט-סיזון הוא 3:3. 50%, בבית, בפלייאוף. מקום שבריידי והפאטס הפכו לכזה שכמעט בלתי אפשרי לנצח בו "כשזה חשוב". לא בדצמבר. לא בפלייאוף. אבל זה היה נכון בעיקר לפרקים הקודמים. בפרק הזה, בריידי יכול להפסיד בבית בפלייאוף. יכול לא לשלוט במשחק, גם אם זה מול הקהל שלו, וגם אם הפסד גומר את העונה. ומי שגרמה לכל זה לקרות היא בולטימור – קבוצה שהיא פחות או יותר האנטיתזה של ניו אינגלנד. הגנתית, קשוחה, מכוערת, שאוהבת לשחק על הקרקע. לעומת ניו אינגלנד ההתקפית, הפריכה, היפה, שאוהבת לשחק באוויר. גם אם ההבדלים קצת הטשטשו העונה (פלאקו מוסר יותר, ניו אינגלנד רצה יותר), המהות של ההבדלים האלה עומדת בעינה. והבוקר ראינו אותה שוב מכתיבה את התוצאה הסופית במפגש בין הקבוצות.

עם יותר ניצחונות פלייאוף מכל QB אחד בהיסטוריה (17), ועם יותר יארדים באוויר בפלייאוף מכל QB אחד אי פעם (5949), עם 3 טבעות אליפות ומאזן מעולה של 2:5 בגמר ה-AFC, אבל כשהוא כבר בן 35 וחצי, עם סדק ידוע לכל במעטפת המנטלית שלו, במרחק של 8 שנים מהאליפות האחרונה שלו, כשמאז הספיק להפסיד פעמיים בגמר, וכשהתופס הבכיר שלו ווס וולקר כבר הספיק לדבר היום על "זמן שהולך ואוזל" – הדבר הכי גדול שבריידי יוכל לעשות עכשיו יהיה לפתוח את פרק ד'. והפרישה של ריי לואיס לא הייתה יכולה לבוא לו בתזמון טוב יותר.