מהסוף אל ההתחלה: איך ייראה העתיד של הלייקרס וברצלונה?

קונה או מוכר: הקבוצה הגדולה של ברצלונה קרובה לסוף?
ההפסד הזה של ברצלונה לסלטיק גרם ללא מעט אנשים להתחיל לדבר על מה שלא עובד במכונה הקטלונית. ככה זה בכדורגל. משחק אחד, והביקורות צצות. אלא שבמקרה של הקבוצה הזו, הסיפור הזה צף כבר לפני קצת יותר משנתיים וחצי, כשאנשים התחילו לדבר על קץ עידן ברצלונה העצומה של פפ גווארדיולה ולאו מסי. לא, אף אחד לא אמר שהוא קרוב, אבל כן אפשר היה להתחיל לצייר את קווי המתאר שלו. העזיבה הקרובה של גווארדיולה, הגיל של צ'אבי, הסיכוי הקלוש שמסי ימשיך להבקיע יותר ויותר כל עונה, עייפות החומר, היריבות שילמדו אותה, עלייה של ריאל. כל הסיבות האלה נזרקו לאוויר, חלקן קרו ואכן תרמו לירידה קטנה (שהתבטאה באובדן האליפות אשתקד), חלקן מעולם לא התרחשו (16, 38, 47, 53, 73 – הכיבושים של מסי בכל המסגרות מעונת 2007/8 ועד 2011/12). כולם ניסו לנבא מאיפה זה יגיע.

בין שלל הגורמים שאמורים להביא במוקדם או במאוחר לשקיעתה של הקבוצה הנוכחית היה עוד אחד, פרקטי מאוד ופתיר לגמרי – המחסור בעומק. הרבה פעמים שמענו שלברצלונה הזו היה הרבה מאוד מזל עם פציעות. כלומר, הרכיבים המרכזיים בה – מסי, צ'אבי ואנדרס אינייסטה – עברו את השנים האחרונות ללא שום פגיעה משמעותית. מסי שיחק בכל אחת מ-4 העונות האחרונות בין 51 ל-60 משחקים בכל המסגרות וצ'אבי לא ירד מ-50 כבר מאז 2005/6. אינייסטה באמת החמיץ כמה משחקים פה ושם למתיחות שונות, אבל בשורה התחתונה סגר בעונה שעברה שנה שמינית ברציפות של לפחות 42 הופעות בכל המסגרות.

מתישהו זה אמור להיפסק, התנבאנו. ואז באמת הצרות החלו להציץ מפעם לפעם. ב-2010/11 קרלס פויול החמיץ 13 משחקי ליגה ובסך הכל שותף רק ב-27 משחקים לאורך כל העונה – וירד מ-45 לראשונה אחרי שש שנים. זו הייתה השנה שחאבייר מסצ'ראנו החל לתפוס את מקומו במרכז ההגנה. בסוף אותה עונה התגלה הגידול בכבד של אריק אבידל, שגרם לו להחמיץ לא מעט משחקים מאז, והשנה הוא כלל לא שותף. עונה אח"כ דויד וייה שבר את הרגל וגם ג'רארד פיקה לא הצליח להישאר בריא כל העונה, וראה דשא ב-22 משחקי ליגה בלבד. שלוש מארבע הבעיות הללו היו בהגנה, והשמיכה הקצרה של ברסה החלה לחשוף את קצות האצבעות, ובסופו של דבר היא באמת כשלה ב-11/12.

מה לגבי העונה? ביולי הבלם הצעיר והמבטיח מארק מונייסה קרע רצועות והוא בחוץ עד תחילת 2013 לפחות. באוגוסט פויול נפצע והחמיץ כמה משחקים, חזר, נפצע שוב, חזר – ואז פרק את המרפק. יש לו עוד כחודש לפחות עד שיחזור, ובינתיים הוא בקושי הספיק לראות מגרש העונה. בין לבין פיקה הספיק לנקוע את הקרסול, אדריאנו נפצע, חזר ושוב נפצע, וגם דני אלבס מתח שריר והחמיץ משחקים. בקיצור, הסימנים מראים שהבניין רועד, ואם אף אחד לא יחזק את היסודות המצב עלול להחמיר במהירות.

ועם הפציעות של פויול ופיקה, ברור שהבעיה בעצם מתנקזת למרכז ההגנה. מסצ'ראנו פחות טוב העונה בתפקיד הזה – שלמרות הכל, הוא לא התפקיד הטבעי שלו – והאחריות שלו לספיגת שערים הולכת וגוברת. גם אלכס סונג, שהגיע כדי לעזור לשלוט בקישור האחורי, מתבזבז שם מדי פעם בפעם, ובמקרה שלו הוא עוד פחות מרגיש שם בנוח מעמיתו הארגנטיני, שכבר משחק בעמדה הזו תקופה. מארק בארטרה בן ה-21 קיבל העונה הזדמנות כבר בחמישה משחקים (והעלה את מאזנו בבוגרים ל-13 הופעות), ובינתיים לא נראה כמו פיתרון ממשי. וכל הזמן הזה, גם ברכש ברצלונה נכשלת כשזה מגיע לבלמים. פיאסקו דימיטרי צ'יגרינסקי לא יישכח במהרה, והוא רק במעט גרוע יותר מהחווייה עם מרטין קאסרס. ככה שבמקרה של ברסה, מדרום נפתחת הרעה, ואם בקבוצה לא יפגעו בקרוב עם איזה באנקר ברכש לעמדת הבלם אפשר יהיה בהחלט להסתכל אחורה בעוד שנתיים (או מתי שזה לא יהיה שהקבוצה הזו תדעך) ולסמן את העניין הזה, עם הפציעות בהגנה, הכשל ברכש הבלמים והקשרים שמשחקים מאחורה, כסדק משמעותי בשיריון של הקבוצה הגדולה של דורנו. אבל מכאן ועד לומר שהפציעות לבלמים וההפסד לסלטיק מלמד משהו על סופה הקרוב של הדומיננטיות של ברצלונה, הדרך עוד ארוכה.

קדם העונה של הלייקרס לימד על הבאות או לא?
כשלוס אנג'לס לייקרס הפסידה את כל 8 משחקי קדם העונה שלה, היו כאלה שביטלו את הרצף הזה. ואני ביניהם. ממתי קדם עונה מלמד משהו? הוא לא. כבר היו אלופות שהפסידו כמעט את כל משחקיהן בקדם העונה, והיו נמושות שכיסחו את כולן כשזה עוד לא היה חשוב. אם נצא רגע לענפים אחרים ניזכר בימים שנבחרת ישראל בכדורגל הייתה מנצחת את כולן (כמעט) במשחקי ידידות. ואפשר ללכת הרבה פחות רחוק ולהיזכר איך דאלאס מאבריקס לפני שנה וחצי או ניו יורק ג'ייאנטס לפני כעשרה חודשים תפסו אש בדיוק בזמן, נכנסו לפלייאוף חמות ויצאו ממנו עם אליפות.

מה גם שבקדם העונה דווייט הווארד בקושי שיחק, ואנשים כמו פאו גאסול, קובי ברייאנט וסטיב נאש, כולם אחרי גיל 30 (שניים מהם הרבה אחרי) לא מסכנים את עצמם בפרי-סיזון. גם לא בדקות הלא רבות שהם על המגרש.

אבל מאז לייקרס הספיקה להפסיד את שלושת משחקיה העונה הרגילה הראשונים שלה, ואחרי שניצחה בקלות בבית את דטרויט (מהגרועות בליגה נכון לעכשיו), יצאה ליוטה האובר-אצ'יברית והפסידה גם שם. ברור שהניצחון על דטרויט לא ירגיע את קובי, שכבר אחרי ההפסד השלישי אמר ש"צריך ללחוץ על כפתור הפאניקה". לא כשההגנה חלשה, כשהקבוצה עדיין איטית ולא אתלטית (למרות הווארד), כשאנטואן ג'יימיסון רחוק מלתת את מה שציפו ממנו, ובייחוד לא כשסטיב נאש פצוע, ועלול בגילו המתקדם לסבול מהפציעה הזו כל העונה.

ועדיין, קדם העונה, גם במקרה הזה, לא מלמד אותנו שום דבר לגבי איך העונה הזו של לייקרס תסתיים. היא בהחלט עדיין יכולה להסתיים בטבעת. רק דבר אחד היה נכון גם למשחקי קדם העונה, וגם לגבי 5 המשחקים הראשונים ב-NBA: בכולם עמד על הקווים מייק בראון. ואם קדם העונה בכל זאת יכול ללמד אותנו משהו כאן, זה שכדי לקחת אליפות לייקרס תצטרך לטפל בעניין הזה בקרוב. קובי, תהיו בטוחים, כבר חושב על מועמדים.