הר הזבל עלה על גדותיו, וכולם מרגישים סוף סוף את הסירחון

"אני לא חייב דין וחשבון לאף אחד, אני לא חי על חשבון הציבור ודין וחשבון אני עושה רק לעצמי. עשיתי את שלי, הצבתי את התנאים הכי טובים לספורטאים". את כתב ההגנה אמר היושב ראש צבי ורשביאק, אדם בן 73 שלא חייב לנו כלום, דקות אחרי השיוט המאכזב של לי קורזיץ שהשאיר את המלך עירום.

אפשר לסלוח לקומיסר שרץ בלונדון, מקוקטייל כזה לטקס אחר, מדי פעם גם הגיע לראות את החברים בכחול לבן נכשלים על המזרן או במתקן הקליעה, ושכח שהוא פה קודם כל בזכות אותם ספורטאים ולא להיפך. אבל ורשביאק כבר מזמן לא זוכר מה זה לאהוב ספורט, עם הרגש והלב, עם תשוקה לפעול למען הספורטאים ולא למען עצמו. אין משפט שמראה את עוצמת הניתוק של העסקן עם השטח כמו "נתנו להם הכל".

כשתרד מהמחלקה הראשונה במטוס מלונדון ותחזור למשרד, תצעד 200 מטר מהמשרד שלך ותראה למשל איך אתה מגדל פה אתלטים. מתקן אימונים עלוב בהדר יוסף, עם מסלול שלא שופץ שנים, ואת אלו שכן מתגברים על המכשולים זורקים כמו כלבים לג'ונגל ללא תמיכה. קחו למשל את אחד מאתלטי העילית שלנו, גזאצ'ו יוסף, שיאן ואלוף ישראל במרחקים בינוניים, שעשה הסבה למרתון, וכבר במרתון השלישי שלו בלבד, כמעט הגיע ללונדון וקבע קריטריון לאליפות העולם שתיערך בעוד שנה. לפני מספר ימים הגיע אליו מייל, ללא שום שיחה או הסבר מקדים, שמפסיקים לתמוך בו, והוא צריך להסתדר לבד עד אליפות העולם. איך יתאמן כשצריך לפרנס משפחה? איך נגדל פה ספורטאי עילית, כשמשכורת שמכבדת את המקצוע לא מסוגלים לשלם. זו רק דוגמה אבל היא מייצגת את כל מה שרקוב כאן, ואתה העסקן ורשביאק, עומד בראש הר הזבל הזה שעולה על גדותיו, גולש החוצה, וכולם מרגישים סוף סוף את הסירחון.

הפרצוף של הספורט הישראלי הוא לא ספורטאים יוצאי דופן כמו טומרקין, שטילוב וקורזיץ אלא הפרצוף של צבי ורשביאק, ולצערנו הוא ילווה אותנו גם בגיל 77 בריו. אנחנו נמשיך לדשדש במיים האפסיים, וניזכר בזה עוד 4 שנים.

2. הציבור "כועס" על התקשורת, על כך שהיא מעזה לבקר את גיבורי המדינה שכשלו זה אחר זה בלונדון. ואיך התקשורת מעזה לבוא בטענות לאנשים שפעם בארבע שנים היא נזכרת בהם.

ספורטאי נמדד ברגע בו הוא יכול להביא את כל היכולות שלו ולהתעלות במאני טיים, ברגע בו כל האימונים, כל שעות הבדידות לבד על המזרן, על המסלול או בבריכה נועדו בשביל אותו רגע שאמור להביא לידי ביטוי את הכל. וזה לא קשור למדליה, אלא למצות את כל מה שיש בך. ולהוציא יחידי סגולה כמו שטילוב, טומרקין וקורזיץ באופן יחסי (שהודתה כי כשלה בצורה מחרידה) המשלחת הזו נכשלה כי איש מאותם ספורטאים, לא מיצה את יכולותיו וכשל ברגע בו היה צריך להוציא אותם לפועל. אריק זאבי נכשל אולימפיאדה שנייה ברציפות. הוא אדם בעל אישיות יוצאת דופן, כריזמה ומדליות באליפויות שונות. אבל במאני טיים הוא התרסק, וכך גם אליס שליזנגר, צוברי, ריכטר, שוורץ ונוספים שגם אם לא היו אמורים להביא מדליה, כשלו מול המטרות האישיות שלהם ומכאן הביקורת.

תפקיד התקשורת הוא לא ללטף את האנשים הללו בגלל שהם עטופים בדגל ישראל ולייצר פטריוטיזם על כלום, אלא למדוד את ההישגים שלהם, ובזה התקשורת הישראלית לא נכשלה. לפעמים אפילו היא דחפה את הספורטאים הישראלים יותר מדי, אבל לא היתה אמורה לייצר רגש של רחמים והזדהות עם מי שלא עמד ביעד.

על כך שהתקשורת נזכרת בספורטאים הללו כל 4 שנים, הדעות חלוקות. יש עיתונאים שמסורים לתפקיד הזה, אבל הספורט האולימפי בישראל בגלל מה שנכתב כאן למעלה הוא כושל, הוא אינו הישגי, ואינו מסוגל לייצר ולהכתיב סדר יום ציבורי. כמובן שיכול לקום אחד מכלי התקשורת ולנסות ולהכתיב סדר יום אולימפי תוך דחיקת הכדורגל למימד צר יותר מזה שקיים כיום, אבל אז אתם, הקוראים לא תקראו מלה, תנטשו. כי אתכם זה מעניין פעם ב-4 שנים או כשיש מדליה באיזה אליפות. כי אתם מקליקים על כל גרעפס של שחקן בליגת העל, או על קללות באימון, ולא תשימו פס אם טומי ארשנסקי יגיע שלישי בעוד תחרות גרנד פרי בג'ודו גם אם ניתן לכם בכותרות העיתון או אתרי האינטרנט. זה מוכח, זה בדוק, זה עצוב אבל זה נכון.