ללכת לישון עם צ'אבי הרננדס, ולהתעורר בבוקר עם הקנס של טוטו תמוז. זהו. בועת הזמן התפוצצה. שלושה שבועות וקצת של שכרון חושים באו אל קיצם. ממחר בבוקר במקום להגיד פירלו נגיד בקרה תקציבית, במקום להגיד קסיאס נגיד קבוצת הרוכשים. ואתם יודעים איך אומרים בופון בעברית? אימון הבכורה פוצץ. היה נחמד להעמיד פנים לרגע שאנחנו שייכים. מה זה להעמיד פנים? מזמן לא נראתה כאן אורגייה אסקפיסטית שכזו. במקום להגיד בוקר טוב, שלום או מה נשמע אנשים בירכו אחד את השני ב"דווקא מוצלח היורו הזה" כאילו ביקשו לשכנע את עצמם. כאילו היו מבקשים ממישהו שיצבוט אותם.
"דווקא מוצלח היורו הזה" כן, דווקא מוצלח. מעורר התפעלות, מרשים, ממכר, משכיח את צרות היומיום. מי היה מאמין שכדורגל יכול לעשות את כל הדברים האלה. אבל רגע: למה, בעצם לא? למה אנחנו בוחרים – כן, בוחרים – להתעורר בבוקר עם הקנס של טוטו תמוז? אחרי כל טורניר בינלאומי גדול מתעוררת אותה אשליה: שמשהו מזה יידבק גם בנו. שנצליח לרגע לשכוח את הקטנוניות הזדונית שמאפיינת את הגישה שלנו למשחק ונאמץ משהו מגדלות הלב ורוחב המבט שאימצנו לעצמנו בקלות בלתי מורגשת שכזו במהלך הטורניר. אבל ברגע שאחרי – קאסיאס עוד לא סיים להניף את הגביע ופרננדו טורס עוד לא השכיב את הילדים לישון – אנחנו נוחתים נחיתת אונס מחודשת בלבנט.
זה מוכרח להיות ככה? האם באמת רק היורו הוא שאחראי לחוויה או שאולי גם אנחנו, קצת, הינו מוכנים במהלך הטורניר להיות טיפה יותר סובלנים, טיפה יותר פתוחים, טיפה יותר – מותר לכתוב את המילה הזו בתקשורת ספורט? – מפרגנים? אז אולי הפעם, לשם שינוי – כי באמת היה יורו נהדר – נפרגן. לא להם: לנו. כי אי אפשר להמשיך לסבול ככה. הכדורגל הישראלי בשנתיים-שלוש האחרונות היה סבל טהור. כן אני מודע לכל הסיבות האוביקטיביות. כולן נכונות. אבל אחת מהן – לא העיקרית, לא החשובה, לא המרכזית – היא הבוז שפיתחנו כלפיו. אנחנו מתנשאים על הכדורגל שלנו. אנחנו לא מוכנים לתת לו לצעוד סנטימטר אחד בלי ללגלג: הי, איפה אתה ואיפה אינייסטה? איפה אתה ואיפה צ'אבי? הלו, מפגר, תתעורר. וכן, מה לעשות, הכדורגל הישראלי הוא אכן ילד בעל צרכים מיוחדים. אבל במקום ללגלג, במקום להתייחס לשונות שלו כאל מוטיבציה לשנאה, מה דעתכם שננסה לאהוב אותו – לא יותר – אבל אחרת?
כי במהלך היורו הזה, בכל מקום שבו הלכת, בכל רמזור שבו עצרת, בכל כלי תקשורת שאותו פתחת נתקלת במעיינות האינסופיים של האהבה למשחק. אהבה אמיתית, סוחפת, לכדורגל. אני מסרב להאמין – כן, אני יודע: אני נאיבי – שהמעיינות האלה יתייבשו בתוך 24 שעות. מי יודע, אולי בכל זאת: ללכת לישון עם צ'אבי ולקום עם טוטו תמוז. אבל בחיוך.