המרוויחים והמפסידים הקיץ

לא היה מתאים מגמר גביע בינוני ומטה כדי להוריד מסך על העונה המקצועית הגרועה ביותר שידע הכדורגל שלנו. כמה סמלי שהייתה זו עונה רעה מאוד למכבי חיפה – חלון הראווה של הכדורגל הישראלי במובנים רבים. היה למכבי חיפה גיבור, ולא טראגי, דווקא בעונה קשה זו. קוראים לו ניר דוידוביץ'. לעולם סבל אחד השוערים הגדולים שהיו כאן מחוסר הערכה מובהק לפועלו. דוידוביץ' הוא הדבר האמיתי במכבי חיפה והראוי לשאת את סרט הקפטן: הוא השחקן היחיד בירוק שמעולם לא עזב את הקבוצה – גם כשהתעקשו לעתים להעזיבו וגם כשהייתה לו הזדמנות להרוויח יותר במקומות אחרים ונשאר נאמן למועדון שגדל בו. מה שאי אפשר להגיד על שחקנים אחרים שצמחו בכפר-גלים.

בשערה של נבחרת ישראל עמד דוידוביץ' בשנות הזוהר הכי גדולות שלה ואם אתם שואלים אותי גם היום יש לו בה מקום של כבוד בין הקורות. מי שהוביל את אלישע לוי ויענקל'ה שחר להחלטה המטופשת להביא את שארנוב – הוא חוטא מקצועי, לא פחות. מה הפלא שמאותו בית יוצר, יצאה העברת בוליאט? שוד לאור היום.

המזל הגדול הוא שדוידוביץ', אחד שרואה מטר אחד רחוק יותר מחבריו לקבוצה, נשאר. להזכירכם, עם שארנוב בשער נכנסה מכבי חיפה ללופ איום ושלילי שהביא אותה לכדי מיקום בפלייאוף התחתון, כשהמאבק על הירידה נראה ריאלי יותר מאשר זה על הפלייאוף העליון. מאז שחזר לשער חזר הביטחון ובהדרגה הפכה מכבי חיפה מקבוצה מבוהלת וגרועה שלא מסוגלת לנצח, לקבוצה בינונית שהשוער הטוב בליגה וההגנה שהתחזקה הביאו אותה לכדי נקודה מסגנות האליפות ולגמר גביע. הרבה יותר טוב מאשר אפשרות מצמררת של מאבקי ירידה אליהם הייתה נשאבת מכבי חיפה בקלות עם שארנוב.

אם בחירת שחקן העונה מתבטאת בהשפעה העצומה של אותו אחד על קבוצתו, אז ניר דוידוביץ' הוא כדורגלן העונה שלי. כולי תקווה עבורו ועבור הקהל הירוק שבבוא ההחלטות החשובות במועדון – לא ישכחו את זה.
 
עסקת חייה של אלונה ברקת
אם נקודה ממקום שני וגמר גביע נחשבים לכישלון, הרי שזהו הסימן המובהק ביותר לקדנציה המוצלחת של אלישע לוי במכבי חיפה. שתי אליפויות, אליפות מקוזזת, 3 גמרי גביע, העפלה מזהירה לליגת האלופות, מכירת שחקנים סיטונית לחו"ל וצביון נפלא של שחקני בית – הלוואי על ראובן עטר.

אלונה ברקת ניצלה את סבב המאמנים הלא שכיח כדי להביא להפועל באר-שבע את המאמן הישראלי המעוטר ביותר בשנות האלפיים. אלישע, איש נפלא עם יחסי אנוש טובים, יביא לבאר-שבע לא רק את ניסיונו העשיר במכבי חיפה, אלא גם את השילוב המנצח של אוויר הפסגות שנשם עם הדרכים היפות שעשה במועדונים קטנים יותר.

ומה יותר מתאים מזה להפועל באר-שבע: מועדון גדול, תחת בעלים מהליגה הגבוהה ביותר ומנטאליות בעייתית של קבוצה קטנה.אין ראוי מאלישע לעשות את קפיצת המדרגה. אליפות לבאר-שבע? קשה לי להאמין, אבל גם ריצה במסדרונות 4-2 והשבחת השחקנים המקומיים תהווה הצלחה אדירה לשני הצדדים. מגיע לאלונה, אחרי ההשקעה האדירה שלה לקצור דיבידנד על מה שנראה על פניו כעסקת חייה. בכדורגל כמובן...

היחסיות של אבוקסיס
אלי גוטמן הגיע לנבחרת ישראל עם קרדיט עצום. אם יתחבר לצד המקצועי שלו, ייתכן והמינוי יוכיח עצמו. אם יחטא ויתחבר לצד הפוליטי שבו, יזיק לעצמו ולתפקיד. כפי שזה נראה עד כה, גוטמן מזמין כישלון. מכל עוזרי המאמן, לבחור דווקא ביוסי אבוקסיס מכל גלריית המועמדים המכובדת שעמדה לרשותו, מראה שהכיוון בו צועד גוטמן מאוד לא מעודד. גם הטיימינג – ניצול מצוקת היו"ר אבי לוזון – שלא יכול היה להתנגד למינוי במצבו, מכעיס ביותר.

אבוקסיס חשב שהוא יכול לתמרן בין מוני הראל לאלי טביב וקיבל מהאחרון שיעור חשוב מאוד, באחת מההחלטות המזהירות של טביב: תהיה מאמן, לא פוליטיקאי. את המתנה האמיתית קיבל אבוקסיס בבני יהודה. המועדון הכי נח לעבוד בו, עם חומר שחקנים שבעונה כמו זו היה צריך לדהור לאליפות.

בתחילת העונה הייתה חייבת בני- הודה מזומנים ומכירת דלה איינוגבה הייתה מחויבת המציאות, אלא שמשה דמאיו הוא לא סתם המנהל הכי טוב בכדורגל הישראלי, אלא גם ג'נטלמן שיעניק למאמן שלו הכל. אבוקסיס עמד על הראש כדי להשאיר את השוער היקר, שהעברתו להפועל ת"א הייתה מעניקה חמצן חיוני לכתומים. בהנחה שלא עשה זאת מטעמי נקם בדרור קשטן, הרי שהוא קיבל את כל מה שרצה בבני-יהודה, יותר מכל מאמן אחר שאימן שם.

קחו את ה-11 של בני-יהודה ותשוו לקריית-שמונה. גם רן בן-שמעון יגיד לכם שאחד על אחד, הקבוצה מהשכונה עדיפה בהרבה. ולא רק במצבת השחקנים. זה שנים שמשה דמאיו מנהל את בני יהודה באופן מעורר הערצה. הוא ובתו מאיה, עושים בית ספר לשאר הליגה. לא מזמן אמר לי איש כדורגל שמכיר היטב את הליגה והקבוצות: "מה שדמאיו והבת שלו מספיקים לעשות בחמש דקות, מאה אנשי צוות של מכבי ת"א לא עושים בשבוע". אילו היה דרור קשטן נשאר בקבוצה היא הייתה משחזרת את האליפות ההיסטורית של 1990. המקום השלישי וההדחה בשלבים המוקדמים בגביע היא במקרה הטוב בינוניות ובמקרה הרע כישלון מהדהד.

מנהל ספורטיבי? לא בארצנו
ונקנח ביורדי קרויף, מנהלה הספורטיבי החדש של מכבי ת"א. גולדהאר ואנגלידיס משוכנעים שהם חכמים יותר מכולם וימציאו מחדש את הגלגל. מישהו מהם בכלל מבין את מהות התפקיד של מנהל ספורטיבי? מדובר בתפקיד הכרחי למועדונים אירופיים שהסגל שלהם מונה מעל ל-70 שחקנים רשומים שצריך לסדר פה ושם, שמספר האימונים שלהם עולה על 14 בשבוע ומספר המשחקים העונתי שלהם מגיע כמעט לשלוש ספרות.

מכבי ת"א לא זקוקה למנהל ספורטיבי שיחליט לאן יושאל אלירן ג'ורג' ובאיזו מזנון יעצור האוטובוס בדרך חזרה מקריית שמונה, אלא למאמן כריזמטי ודומיננטי שיגיע עם מבט של רצח בעיניים, ישיב את המכביזם ואת ההרתעה שאבדה לה מזמן. בשתי מילים: דרור קשטן. אלא שמשה דמאיו המתוחכם גנב להם אותו מתחת לאף.

אילו הייתי גולדהאר, הייתי הופך עולמות ומביא גם את דמאיו וגם את קשטן למכבי ת"א. זה היה נגמר באליפות ולא פחות חשוב – היה עולה לגולדהאר הרבה פחות. אבל אל תדאגו, במכבי ימשיכו להמשיך לבזבז כסף במומחיות פאתטית ולהגיע בדיוק לאותה נקודת התחלה כואבת. וקרויף? כמו שאני מכיר אותו הוא יגלה מהר מאוד שהתפקיד שלו פשוט מיותר. השאלה אם יבחר לעזוב ולשמור על כבודו או להתבזות.