האליטיסטים נגד המכללות

יש המון אליטיזם בקרב "אנשי כדורסל" בישראל. אפשר להרגיש את זה אצל פרשני כדורסל (כשהם מדברים על הכדורגל הישראלי), אני מרגיש שגם מאמני כדורסל שותפים לתחושה הזו. אפשר לראות את זה אפילו אצל ילדים שמשחקים כדורסל במגרשים הציבוריים, שם אנשים ש"משחקים אותה" עם תנועות גוף, קריאות באנגלית וסרט זיעה על המצח הם לא מראה נדיר. גם הקטע הזה של חבר'ה במגרשים הציבוריים של לא לתת לאחרים להזמין אצלם כי "אנחנו קבוצה סגורה" או השקר הנפוץ "אנחנו מחכים לעוד אנשים" הוא תוצאה של פלצנות שלא תראו בכדורגל.

וזה מגיע גם עד לאוהדי המשחק.

מה שגיליתי בחודש האחרון הוא שגם בתוך אוהדי משחק הכדורסל בישראל שורר האליטיזם הזה, שיש בניהם כאלה שמנסים ליצור מעמדות. ידעתי שחובבי כדורסל אירופאי בזים לסגנון האינדיבידואליסטי של מרבית קבוצות ה-NBA, ושחובבי ה-NBA מגחכים למראה הכדורסל האיטי של היורוליג. אבל פתאום זה נהיה גם מאוד פופולרי מצד מעדיפי NBA ויורוליג כאחד לרדת על כדורסל המכללות.

הם יורדים עליו כי שעון הזריקות הוא 35 שניות ("אני חושב שצריך להוסיף עוד 5 שניות" היא בדיחה ששמעתי לפחות פעמיים לאחרונה), הם יורדים עליו כי אחוזי הקליעה נמוכים, הם יורדים עליו כי לעתים תכופות יש בו רגעים של ריצה מטורפת מצד לצד, בלי נקודות, ועם לא מעט איבודים. זה הגיע אליי מכל כיוון, כאמור, מאנשי כדורסל ישראלי, אירופאי ו-NBA כאחד.

והתשובה שלי להם היא בדיוק כמו התשובה שלי לאליטיזם הכללי של חובבי הכדורסל בישראל: הפוסל במומו פוסל.

ועכשיו אני ארחיב.

נכון, גם למה שמשחקים במכללות, גם למה שמשחקים ביורוליג וגם למה שמשחקים ב-NBA קוראים "כדורסל", אבל לשפוט את כולם על פי אותן אמות מידה זו פשוט טעות, כי מדובר בענפים שונים.

אם לא היה מדובר בענפים שונים, היה הרבה יותר קל להסיק מי יהיה טוב איפה. היה הרבה פחות קשה לנחש מי יהיה כוכב ב-NBA ולא היינו רואים כל כך הרבה "פלופים". לא היינו רואים כל כך הרבה כוכבי מכללות שבכלל לא ממשיכים לקריירה מקצוענית (לא בארה"ב, ולא בשום מקום אחר), לא היינו רואים שחקני NBA מצוינים נכשלים באירופה, ולא היינו רואים כל כך הרבה כדורסלנים אירופאיים נעלים הולכים לאיבוד ב-NBA, אם בכלל העזו לנסות.

הענפים האלה שונים בכל.

הם שונים במי שמאמן אותם – מדמויות האב השונות של המכללות, שם לעתים קרובות מאמנים מחזיקים במשרה עשרות שנים, דרך הקונטרול-פריקס שמאמנים באירופה, ועד מרבית מאמני ה-NBA – חבורה של מנהלי כוח אדם שרוב הסיכויים יעבדו במקום אחר בתוך שנה או שנתיים.

הם שונים במי ששופט אותם – מהשופטים הנחבאים אל הכלים של המכללות, שנותנים למשחקים המהירים והפיזיים לרוץ, דרך תאווי החשיפה של אירופה שפשוט לא מבינים כדורסל (לדעתי, חלקם שונאים כדורסל), ועד השופטים השחוקים והעייפים של ה-NBA, שכשהם לא מהמרים או מקבלים הוראות מדייויד סטרן דווקא עושים עבודה לא רעה רוב הזמן.

הם שונים במי שצופה בהם – מהקהלים העצומים והרועשים של המכללות, דרך החבורות המאיימות והאלימות במקומות מסוימים באירופה ועד למנפנפי האצבעות מקצף של ה-NBA (שרק חלקם מתגלים כקהלים אמיתיים מפעם לפעם).

והם שונים במי שמשחק אותם – מהילדים (כן, ילדים!), רובם חסרי כישרון אמיתי, של כדורסל המכללות, דרך הגברים הציניים והמתחזים של הכדורסל האירופאי, ועד מפלצות האתלטיקה של עולם המעמדות ב-NBA.

ומכאן שלשפוט את כדורסל המכללות לחומרה כי אחוזי הקליעה בו נמוכים, כי תרגילים לא מבוצעים עד הסוף, כי השחקנים לא תמיד עומדים בלחץ (איפה הם כן תמיד עומדים בלחץ?), כי מאבדים בו כדורים לרוב וכי התוצאות נמוכות, כי שעון הזריקות ארוך וכי לפעמים זה מזכיר משחק בשכונה... זה פשוט לפספס את הנקודה.

כדורסל המכללות, שמכניס כספים ענקיים וסוחף אחריו כל שנה עשרות מליוני אמריקאים ונותן במה למרבית כוכבי העתיד של הכדורסל העולמי, לא צריך אותי הקטן שאגן עליו. ועדיין, בעקבות השבועות האחרונים, נראה שדווקא זה לא מיותר לגמרי.

לא מיותר לגמרי לומר שהמהירות שהמשחק במכללות משוחק בה היא פנומנלית, ומזכירה מיאוצי 100 מטר אולימפיים יותר מכל דבר אחר. לא מיותר לגמרי להצביע על כך שהריצות מצד לצד, הירידה להגנה, הנפילות על הפרקט – כולם תוצר של תשוקה אמיתית ובלתי מתפשרת למשחק הכדורסל, ולא לכסף או לכל דבר אחר שסובב אותו. לא מיותר לגמרי להזכיר שלמשך מרבית הדקות במשחקי כדורסל מכללות המאמנים דווקא כן מכתיבים את המתרחש – כי מדובר בקבוצות מאוד מאומנות. לא מיותר לגמרי לציין לטובה את ההגנות המופתיות שחלק גדול מהמכללות משחקות. לא מיותר לגמרי להצביע על ההתלהבות של הקהל והשדרנים, שצובעים את החווייה בצבעים חיים יותר מכל כדורסל אחר בעולם. לא מיותר לגמרי להסביר שכמות ההפתעות והקאמבקים במשחקים האלה היא ללא אח ורע.

ולא מיותר לגמרי לקחת את כל האלמנטים האלה ולהראות כיצד כולם יחד הופכים את כדורסל המכללות לאירוע מיוחד, כיפי, מותח, דרמטי, מרתק ומרגש – שמקומו בצמרת מפעלי הספורט המוצלחים בעולם מובטח, ובצדק.

סדרת רבע גמר היורוליג בין מכבי תל אביב לפנאתינייקוס נתנה למצדדי הכדורסל האירופאי הרבה מאוד דלק, ובצדק. זו סדרה נהדרת. אבל גם בה אפשר למצוא המון רגעים של שיפוט גרוע, רגעים בהם שחקנים מוגבלים עושים פעולות טפשיות, לעתים מביכות.

משחקי NBA רבים העונה, למרות האיכות הכללית שירדה בגלל העומס בעקבות השביתה, היו משחקי כדורסל מהנים, שהציגו לראווה כוכבים ענקיים וקרבות גדולים. אבל גם אותם אפשר לבקר על ההתקפות הצפויות, על מיעוט התחכום.

ובאותה מידה בדיוק טורניר המכללות טומן בחובו כל כך הרבה דברים נפלאים, לצד נקודות שליליות. אבל לבטל את כל מה שטוב בו, בזלזול, זה לא רק מאוד אופייני לישראלים, זו גם פשוט גישה שמצביעה על בורות. וכל מי שראה את הגמר לפנות בוקר מבין בדיוק על מה אני מדבר. משחק בו ה-MVP הוא ילד בן 19 שמסיים עם 1 מ-10 מהשדה אבל לאף אחד אין ספק שהוא שלט במשחק בצורה בלתי מעורערת, והוביל את הקבוצה שלו – אוסף של כוכבים שמשחקים כיחידה לוחמת אחת – לניצחון גדול, במעמד עצום, כשכל עול הציפיות על הכתפיים שלהם, מול יריבה עיקשת ומוכשרת שלא ויתרה עד לרגע האחרון באמת – הוא אירוע ספורטיבי נעלה ששווה לנצור. ואם לא עשיתם את זה הבוקר, תתחילו להתכונן כבר למרץ הבא.