אליפות כדורסל המכללות בארצות הברית, טורניר ה-NCAA, זהו מפעל הכדורסל הכי רווחי בעולם, עם הכנסות של יותר מ-600 מליון דולר בשנה, סכום שרק הולך ועולה. הכסף שנשאר בידיים של המארגנים גדול יותר מהסכומים שב-NBA מפסידים בכל שנה בשנים האחרונות (כ-300 מליון דולר). בכל שנה ממלאים ברחבי ארה"ב יותר ויותר בראקטס ("הדרך לגמר", לוח התוצאות של הטורניר), כשהמספרים הלא רשמיים מדברים על כמה עשרות מיליונים. בורסת ההימורים בלאס ווגאס סביב הטורניר נעים באזור של כ-75 מיליון דולרים, לא רחוק מרף 100 מיליון הדולרים שעולים על השולחן בווגאס כשמדובר בסופרבול. ומה לגבי ההימורים הבלתי חוקיים? לפי ההערכות הם עוברים את רף 3 מיליארד הדולרים. קשה להפריז בכמה גדול הדבר הזה.
ועדיין, יש לא מעט אנשים שעושים בדיוק את זה. קוראים להם סקאוטים והם עובדים בשביל קבוצות NBA. כל קבוצת NBA מחזיקה מספר בוחני-כישרונות (אין טעם לקרוא להם "מגלי כישרונות" כי היום אף אחד לא מגלה כלום. כולם יודעים שכולם יודעים. השאלה היא רק מי בוחן את הכישרונות טוב יותר). חלקם עסוקים בניתוח היריבות, אחרים עוקבים אחרי פרוספקטים סביב העולם. וחלקם רואים רוב השנה משחקי מכללות. זאת אומרת, לפחות זה מה שהם אמורים לעשות.
המשמעות היא שיש להם עונה שלמה, כ-30 משחקים לקבוצה, להסתובב ברחבי ארצות הברית ולראות מקרוב, בלייב, את נערי המכללות האלה שיום אחד כנראה יעשו מיליונים ב-NBA. יש להם עונה שלמה לטוס ממקום למקום, לראות משחק ועוד משחק, וידאו ועוד וידאו, לדבר עם קרובים, מאמנים, פרשנים וכתבים. עונה שלמה יש להם על מנת לבחור באיזה פרוספקטים להתמקד – לפי המקום שהקבוצה שלהם תבחר בדראפט. סיכוי נמוך למשל שקבוצות כמו שיקגו ומיאמי יבזבזו את הזמנים של הסקאוטים שלהם על לצפות בשחקנים כמו אנתוני דייויס, מייקל קיד גילכריסט, תומאס רובינסון ואנדרה דרומונד – חבר'ה שייבחרו ככל הנראה באחת מ-5 הבחירות הראשונות.
אז הסקאוטים האלה מקבלים רשימה של שחקנים שאמורים להיות פנויים באזור בו הקבוצה שלהם אמורה לבחור, ועד שמגיע הדראפט בסוף יוני יש להם מספיק זמן לראות את כולם, להתרשם מכולם, להחליט מי יותר טוב ומי מתאים יותר לקבוצה שלהם. הם יכולים לראות את הילדים האלה במשחקי ראווה, במשחקי אימון, לאורך העונה, במשחקי בית מול החברים ביציע ובמשחקי חוץ מול הקהל המלחיץ. וברוב המקרים גם במשחקי האליפות של המחוז. מאות אם לא אלפי דקות כדורסל, בשלל מצבים שונים, כדי להעריך את סיכויי הצלחתו של הפרוספקט ברמה המקצוענית.
ואז בא טורניר המכללות ובכל שנה מחדש התחושה היא או שהסקאוטים האלה פשוט איבדו את המחברות שלהם, או שהם בכלל לא כתבו כלום כל השנה, ישבו רגל על רגל, ורק חיכו ל"ריקוד הגדול". פתאום שחקנים שהיו בטוחים בטופ 5 צונחים אל גבולות הלוטרי ("הפסד" של כמה מיליוני דולרים בשנה), שחקנים שלא חשבו שכלל ייבחרו בדראפט מוצאים עצמם חזק בסיבוב הראשון (עם חוזה מובטח), ילדים שידעו שיהיו בשנה הבאה ב-NBA כבחירה ב-30 הראשונות פתאום נמחקים לחלוטין. וכל זה על סמך מה? 2-3 משחקים? לעתים 4 או 5?
נכון – יש לא מעט דברים לומר לטובת העניין הזה. זה נותן לילדים סיכוי לפרוץ אל צמרת הדראפט גם אם הייתה להם שנה לא מדהימה, או בקבוצה שהייתה רחוקה מהעין מכל סיבה שהיא ("חור" על המפה או חלק מחטיבה לא חזקה). זה מכניס עוד עניין ומשמעות למשחקים עצמם – החברים האלה יודעים שהם משחקים על העתיד הפיננסי שלהם.
ואפשר גם לומר שהטורניר הזה הוא באמת מה שקובע. אם הוא מספיק טוב כדי להכריע את זהות האלופה, הוא גם מספיק טוב כדי להכריע את זהות כוכבי ה-NBA הבאים. שזה המאני טיים, ומי שלא מתפקד כאן, לא מגיע לו להיבחר גבוה בדראפט.
ובכן, ברור שאלה שטויות. כי הטורניר הזה, כמה שהוא גדול, אדיר, מדהים, כיפי וכל שנה מספק את הסחורה עם משחקים משוגעים, סופים דרמטיים, הפתעות גדולות, דמעות, צהלות שמחה וקהל שיוצא מגדרו – מדובר בזמן הכי משוגע בחיים של השחקנים האלה. הוא לא דומה לשום דבר אחר שהם יעברו בחיים שלהם.
כמות הדוגמאות לשחקנים שפרחו בטורניר הזה אבל קמלו לאחר מכן או אפילו לא קיימו קריירה מקצוענית היא עצומה. כמוה גם כמות הדוגמאות לשחקנים שכשלו בטורניר הזה ברמה זו או אחרת, אבל המשיכו לקריירות מלאות, ארוכות, ולעתים לא רחוקות גם מוצלחות ב-NBA.
השבועות הקצרים האלה, עם הלחץ וההיסטריה, הקהל והבקשות לכרטיסים, התקשורת וכל הטרראם, כשעונה שלמה של הקבוצה שלך קמה ונופלת על משחק אחד, שהוא לעיתים קרובות גם המשחק האחרון בקריירה שלך בקבוצה הזו, עם המדים האלה, בשביל המאמן הזה ומול הקהל הזה, שיושבים בו החברים שלך ללימודים – למה הם בדיוק דומים? לעונה הארוכה והמתישה של ה-NBA? למעבר מעיר לעיר, ממלון למלון? לשבועות ארוכים בלי אימונים של ממש? או לחלוקה הבסיסית של החיים ב-NBA: כוכב או רול-פלייר? האם התקופה הקצרה והמשוגעת הזו של טורניר המכללות יכולה ללמד מי יפרח בתור מומחה לקליעות שלוש מהפינה/האיש למשימות מיוחדות בהגנה או לחילופין, שחקן שאפשר לבנות עליו לילה אחרי לילה שייתן את התפוקה ההתקפית שלו?
האם הטורניר הזה מלמד אותך יותר על כל הדברים האלה מאשר עונה שלמה? או קריירה שלמה (שהיא לרוב רק עונה אחת...), של משחקי מכללות? ברור שלא.
אם כבר, הטורניר הזה יכול ללמד אולי על למי יש יותר ביצים, למי יש יותר מזל, מי "שחקן קלאץ" טוב יותר, מי לוקח את העניינים על הכתפיים – אבל לכמה מהשחקנים שייבחרו בדראפט הקרוב הדברים האלה רלוונטיים בכלל? זה חשוב האם הפאוור פורוורד ההוא, שחשבת לקחת בבחירה ה-27 ושאתה מייעד לו תפקיד לעלות מהספסל בשנה הראשונה, לא "לוקח את העניינים על עצמו" ברגעים המכריעים של המשחק? זה משנה משהו האם הקלעי ההוא נתן שני משחקים גדולים מחוץ לקשת בטורניר ה-NCAA, אחרי שעונה שלמה הוא קלע ב-35% מהשלוש?
לא.
ברור שהסקאוטים של קבוצות ה-NBA הם לא חבורת טיפשים חסרי מושג. הם מקצוענים שמקבלים לא מעט כסף כדי לעשות משהו שהם טובים בו. וברור שהם לא עצלנים שיושבים כל היום במשרד ורק מחכים לטורניר הארצי. אז מה הסיבה? ובכן, בתור מי שצופה בטורניר הזה שנה אחרי שנה כבר הרבה מאוד שנים – אני חושב שאני יכול לשים את האצבע על זה: כי קל מאוד להיסחף.
כשאתה רואה את הילדים האלה (זהירות: קלישאה נוראית) הופכים לגברים, כשאתה רואה אותם קולעים זריקות חשובות מול קהלים של 15 ו-20 אלף אוהדים רועשים במיוחד, כשאתה רואה את הקבוצות שלהם סומכות עליהם, שהם מספקים את הסחורה, משיגים ניצחון כנגד כל הסיכויים, קופצים ושמחים וצועקים ומחייכים... צריך שיהיה לך לב מאבן כדי לא להיסחף. כדי לא לרצות לראות אותם מצליחים גם במקצוענים. כדי לא לרצות שהם ישחקו בשבילך. אם לשפוט על פי השינויים שחלו בימים האחרונים במוק-דראפטס ברחבי הרשת – הסקאוטים ב-NBA הם פשוט חבורה של רומנטיקנים.