רק בתיאוריה: ברלין 36'

ב-5 בספטמבר 1972 פרצו מחבלים מארגון  "ספטמבר השחור" לכפר האולימפי במינכן, באחת מפעולות הטרור המפורסמות ביותר במאה ה-20 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראלים. עם זאת, למרות הטבח הנורא החליט יו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי, אייברי בראנדג', להמשיך את המשחקים כמעט ללא הפרעה. למחרת, בטקס האזכרה לחללים, בנאום שנוי במחלוקת, הכריז האמריקאי: "אסור לאפשר לקומץ של טרוריסטים להרוס את שיתוף הפעולה הבינלאומי ואת הרצון הטוב של התנועה האולימפית, המשחקים חייבים להימשך". במילים אחרות, למרות אובדן חיי אדם אסור לפגוע "ברעיון האולימפי".

המשחקים האולימפיים והמלחמה הקרה בין ברה"מ לארה"ב. פוליטיקה אולימפית, חלק א'

ומהו אותו "רעיון אולימפי"? מדובר באותה אידיאולוגיה אשר הומצאה על ידי יוזם המשחקים האולימפיים בעת החדשה, הברון פייר דה קוברטן, לפיה הספורט הוא כלי א-פוליטי, שמטרתו קידום השלום והאחווה בין העמים. על מנת לנסות ולהבין מה הניע את בראנדג' לקבל את אותה החלטה מפוקפקת במינכן 1972, מדוע היה לו כל כך חשוב לשמר את הרעיון האולימפי, ניתן לחזור לשנת 1936, הפעם הקודמת שגרמניה אירחה את המשחקים האולימפיים.

ב-13 במאי 1931 נבחרה ברלין לעיר שתארח בשנת 1936 את האולימפיאדה. המשחקים ניתנו לרפובליקת וויימאר (השלטון שקדם לנאצים בגרמניה), כמחווה המסמלת את חזרתה של גרמניה לקהילה האולימפית לאחר מלחמת העולם הראשונה. עם זאת העלייה של המפלגה הנאצית לשלטון, כ-18 חודשים מאוחר יותר, הציבה דילמה רצינית לוועד האולימפי הבינלאומי (ה-IOC). תורת הגזע של המשטר הנאצי עמדה בניגוד לאידיאלים של דה קוברטן, אך עם זאת ראשי המשטר הנאצי סיפקו הבטחות לוועד האולימפי שהאירוע לא יהיה בעל אופי גזעני וכי ספורטאים יהודיים יורשו לייצג את גרמניה. הבטחות אלו היו מספקות מבחינת הוועד האולימפי הבינלאומי עד שבספטמבר 1935 העבירו את הנאצים את "חוקי נירנברג" היודעים לשמצה.

במהרה חזרה המחלוקת סביב קיומם של המשחקים לכותרות. יותר ויותר קולות, בעיקר בעיתונות האמריקאית, קראו להחרים את המשחקים. כאשר המתנגד החריף והדעתן ביותר היה ארנסט לי יאנקה, חבר הוועד האולימפי מטעם ארצות הברית. בחודש נובמבר באותה שנה הוא שלח מכתב חריף לבאייה-לאטור, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, בו הוא יוצא באופן נחרץ נגד ההשתתפות במשחקי ברלין: "לקיחת חלק במשחקים הינה הסכמה בשתיקה לבוז שהנאצים רוכשים למשחק הוגן וניצול שפל מבחינתם של המשחקים". כלומר, הנאצים הופכים את המשחקים לאירוע תעמולה פוליטית לכל  דבר ולמעשה פגיעה באותו רעיון אולימפי ליברלי.

בצעד יוצא דופן, החליט באייה לאטור, שבשלב זה ניסה בכל מחיר להימנע משערורייה בינלאומית שתעכיר את המוניטין של המשחקים, דווקא להדיח את יאנקה מהוועד האולימפי (הראשון והיחיד עד כה שהודח). את מקומו תפס במפתיע אדם בעל חיבה לתרבות הגרמנית, שראה את האפליה נגד היהודים בגרמניה כעניין פנימי הדומה לאפליית השחורים בארצות הברית. מדובר באותו אייברי בראנדג'.

לאחר הדחתו של יאנקה הוסר המכשול האחרון לקיומם של המשחקים האולימפיים בברלין. הוועד האולימפי הבינלאומי המשיך להדוף את הביקורות בטענה הקלושה כי ביטול המשחקים יפגע ב"רעיון האולימפי" שמושתת על הקביעה שאסור לערב פוליטיקה וספורט. בוועד לא הבינו, או לא רצו להבין, שלמעשה שני הצדדים מנצלים את "הרעיון האולימפי" לצרכים הפוליטיים שלהם.

אז האם קיומם של המשחקים בגרמניה הנאצית הפך בסופו של דבר לאירוע פוליטי? באופן מעט מפתיע הדעות הן חלוקות. המתנגדים יטענו שהנאצים עשו שימוש ציני בתנועה האולימפית לצורך תעמולה פוליטית. כמו כן, הם יזכירו את הדחתה של גרטל ברגמן, קופצת לרוחק ממוצא יהודי, מהמשלחת הגרמנית ואת אצני ה-100 מטר סם סטולר ומרטי גליקמן, שני היהודים היחידים במשלחת של ארה"ב, אשר הוחלפו באופן מסתורי בשני אצנים אפרו-אמריקניים.

מנגד, יש שטוענים כי הניצחונות של הסייפות היהודיות  אילונה אייק והלנה מאייר (אשר לה סיפור חריג בפני עצמו) וההישגים חסרי התקדים של האצן האגדי ג'סי אוואנס, היוו למעשה הוכחה לחוסר הקשר שבין תורת הגזע של היטלר לבין המשחקים האולימפיים בברלין. התומכים אף מוסיפים וטוענים שמשחקי 1936 היו אחד מאירועי הספורט הטובים והמפוארים ביותר שהיו אי פעם, לבטח בשעתם.

ספק גדול אם אותה תפיסה של "רעיון אולימפי" הייתה הגיונית כבר כשנוצרה בשלהי המאה ה-19 על ידי הברון דה קוברטן, אך בכל אופן בשנת 1936 חתיכה ראשונה ודי גדולה (מבין עוד שיהיו בהמשך) כבר נקרעה ממנו. ברגע שהוחלט הוועד האולימפי הבינלאומי לאפשר לנאצים לארח את המשחקים הפך אותו רעיון אולימפי לכלי חסר תוכן שניתן להשתמש בו כמגן לכל מטרותיו של הוועד.

המשחקים האולימפיים חודשו רק לאחר מלחמת העולם השניה בלונדון בשנת 1948, 12 שנים לאחר אולימפיאדת ברלין. לכאורה, היה זה עולם חדש, עולם אשר ביקש להפריד את עצמו מכל אותן זוועות שחוללו הנאצים בזמן המלחמה. הוועד האולימפי המשיך להציג את את עצמו כגוף א-פוליטי, שמטרותיו הן קידום השלום והשוויון ברחבי הגלובוס. תחת תדמית זו גדלו מימדיה של האולימפיאדה יותר מאי פעם.

הצמיחה הזו באה לידי ביטוי לא רק במספר המשתתפים (כ-11,500 ספורטאים מ-204 מדינות ונציגויות) אלא בעיקר מהכנסות עצומות של זכויות שידור, חסויות ומרצ'נדייז. על מנת לשמור על תדמיתו התמימה, הוועד האולימפי הבינלאומי עשה כל שביכולתו להשכיח ולהעלים את המשחקים הנאצים של 1936 מהזיכרון הציבורי. גם היום באתר האינטרנט של הוועד, קשה למצוא ולו אזכור אחד לכך שהמשחקים האולימפיים ב-1936 התקיימו תחת אחד המשטרים הרצחניים שידעה האנושות.

אולם, בפועל אי קיומו של החרם נגד המשטר הנאצי והאולימפיאדה, הקל על הוועד האולימפי לאמץ בעתיד את המדיניות לפיה "המשחקים חייבים להימשך". במילים אחרות, אם המשחקים לא נעצרו בגלל היטלר, הם כבר לא ייעצרו בגלל אף אחד.

מדיניות זו, שהונהגה על ידי הוועד בכל פעם שהוא עמד בפני ביקורת, אפשרה את קיומם של המשחקים במשטרים לא ליברלים כמו ברית המועצות בשנת 1980 ובסין הקומוניסטית רק לפני 4 שנים. וגם כאמור את המשך המשחקים במינכן ב-1972 על אף הטבח המצמרר שהתרחש במהלכם ב-י"א ספורטאים ישראלים. מעבר לכך, באמצעות המדיניות הזו בין השאר, הפך הוועד האולימפי למפלצת כלכלית בעלת כוח פוליטי עצום, והכל תחת מסווה של ניטרליות.

הטענה של הוועד האולימפי לפיה המשחקים האולימפיים אינם קשורים בשום צורה לפוליטיקה וליחסים בינלאומיים ורק משמשים לקידום האחווה בין המדינות, היא לא יותר ממסך ערפל אשר מאפשר למשחקים להגדיל את כוחם והשפעתם. ניתן להשוות זאת לטענות של חברות מזון מהיר המציגות את עצמן כשומרות על בריאות הציבור. אולם בפועל, המטרה האמיתית רחוקה שנות דור מבריאות הציבור והיא למעשה הגדלת רווחים באמצעות מכירת אותו ג'אנק-פוד. גם מטרתו של הוועד האולימפי היא אינה יצירת אחווה בין העמים אלא המשך קיום המשחקים על בסיס קבוע מכיוון שזה מקור כוחו ומטרתו הראשית, המשך קיומם ללא התחשבות כלשהי במפה הפוליטית. לא בגלל שההתחשבות בפוליטיקה תפגע ברוח האולימפית ובאותו רעיון לכאורה, אלא בגלל שללא המשחקים אין לוועד תכלית. ולכן זו למעשה הירושה האמיתית של האולימפיאדה הנאצית לעולם הספורט – לא ניתן להפריד את הספורט מהפוליטיקה, שכן אחרת לתחום הראשון פשוט לא תהיה משמעות.