גם הוא יכול להשתנות. ארסן ונגר (gettyimages) צפו ב-0:3 על מילאן
העונות האחרונות הן בלי שום ספק התקופה הגרועה ביותר של ארסן ונגר כמנג'ר באנגליה. מכל הבחינות. החל מהתוצאות כמובן דרך כישלון בפיתוח שחקנים, הצורה בה הקבוצה תחת פיקודו לקחה לקצה את פילוספיית השכר השוויוני, מה שדילל את הסגל מכישרונות מוכחים, ועד התפוצצות הקונספציה בשוק ההעברות, בה הקבוצה חוותה אינספור כישלונות.
הקיץ האחרון היה הגרוע ביותר של ארסן ונגר כמנג'ר באנגליה. לא כמאמן כדורגל, אלא כמנהל. כאיש האחראי, זה שצריך לתת דין וחשבון. הכישלון שלו להגיב בזמן לאובדנם הצפוי של ססק פברגאס ושל סמיר נאסרי, הפאניקה לקראת תום חלון ההעברות, חבילת הקניות האומללה שהוא הצליח להרכיב. פשוט פארסה.
החודש הראשון של העונה היה הגרוע ביותר של ארסן ונגר כמנג'ר באנגליה. לא רק כמנהל, גם כמאמן כדורגל. נקודה אחת משלושה מחזורים, כולל הפסד ביתי לליברפול ותבוסה חסרת תקדים באולד טראפורד. למען האמת, גם באוקטובר, שבעה מחזורים בתוך העונה, העסק עדיין נראה מפורק, מרוסק לגמרי, עם 3 נקודות מ-21, הפסד נוסף בבלקבורן ועוד אחד לטוטנהאם. השפלה.
גם העובדה שמיד לאחר אותו הפסד לבלקבורן ארסנל ניצחה שישה משחקי ליגה ברציפות ו-7 מ-8, ושעד המחזור האחרון בשלב הבתים באלופות לא הפסידה (וסיימה ראשונה בבית), לא מנעו מרבים את התחושה שהקו הברור, זה שצונח מטה, נמשך. שזו הולכת להיות העונה הכי גרועה של ונגר באנגליה. שהרכש נכשל, שהסגל דל, שהקבוצה בקושי תילחם על המקום הרביעי, שאין לה באמת מה למכור באלופות, שגם הגביעים באנגליה מחוץ להישג ידה.
וכל מי שהרגיש ככה, קיבל חיזוק משמעותי לתחושות שלו בשבועות שאחרי אותה תקופה טובה יחסית. למרות הבלחותיו של תיירי הנרי, בין המחזור ה-18 ל-23 ארסנל ניצחה רק משחק אחד משישה, הפסידה ארבעה. קצת לפני היא גם הודחה מגביע הליגה. גם שני ניצחונות ליגה מרשימים – 1:7 על בלקבורן ו-1:2 בחוץ על סנדרלנד המתאוששת של מרטין אוניל – לא היו יכולים למנוע את שיא השפל.
ההפסד בסן סירו, 4:0 למילאן, חיזק עוד יותר, למי שעוד צריך היה חיזוק, את התחושה שזה כבר לא זה. ממש לא. שזה נגמר. שארסנל, שתודח בשמינית הגמר זו השנה השנייה ברציפות, שבקושי תמצא את מקומה באלופות דרך הליגה, סיימה את תפקידה ההיסטורי במבנה הנוכחי. וכן, שוונגר יכול וצריך לקום וללכת. לא עכשיו, לא באמצע העונה. אבל בסופה. לומר יפה שלום ותודה, ולקפל את הדברים לפני שזה נהיה מכוער מדי.
ההתרסקות, הצניחה החופשית, לא נבלמה גם באצטדיון האור בסנדרלנד, שם ארסנל הודחה מהגביע וב-26 בפברואר ארסנל פיגרה 2:0 בבית מול טוטנהאם בדקה ה-34. כמה נמוך יותר אפשר לרדת? כנראה שזו הייתה התחתית.
בין הדקות 40 ל-68 ארסנל כבשה חמישה שערים וריסקה את היריבה העירונית 2:5. משחק שהזכיר ביותר מדרך אחת את ה-3:5 מוקדם יותר העונה בסטמפורד ברידג' על צ'לסי. ב-3 במרץ היא כבשה בדקה ה-92 ויצאה מאנפילד עם 1:2 על ליברפול. ניצחון איכותי על קבוצה שנחשבת ליריבה, באצטדיון קשה, ובמשחק בו ארסנל שיחקה פחות טוב מהמרסיסיידרס. קשה למצוא לזה מקבילה מהעונה הנוכחית.
שני המשחקים האלה הציגו ארסנל כמו שאוהדיה לא ראו כבר הרבה מאוד זמן. מבחינות מסוימות, אולי לא ראו אף פעם. כי בעוד שהיו שם דקות של כדורגל איכותי ושוטף (בעיקר מול טוטנהאם), והיתה רוח לחימה וגאווה – כל אלה דברים שכבר ראינו מארסנל, הרי שהיה שם גם, אולי בעיקר, אופורטוניזם. הייתה שם חוצפה. ארסנל באה קטנה ויצאה גדולה. והיה גם מזל. ואף אחד מהדברים האלה לא היה מאפיין של ארסנל בעידן ונגר. לא אופורטוניזם, לא חוצפה, לא "לבוא קטנה ולצאת גדולה", לא הצורך במזל.
כי ארסנל של ונגר, ארסנל הגדולה, אף פעם לא הייתה צריכה להיות אופורטוניסטית – היא הייתה אלגנטית ודורסנית. היא אף פעם לא הייתה צריכה להיות חצופה – היא תמיד הייתה גאה מדי בשביל זה. ובטח שהיא אף פעם לא באה קטנה. לשום מגרש. מול אף יריבה. גם ארסנל של השנים האחרונות, שמעשית כבר הגיעה "קטנה" (אנדרדוג) ללא מעט משחקים, פשוט לא אימצה את הזהות הזו. עד השבועיים האחרונים.
ומעבר לכך, גם על המגרש – טקטית – ראינו ארסנל אחרת. ארסנל סבלנית, ארסנל שחושבת קצת לפני שהיא פורצת קדימה, ארסנל שלא חוששת לחכות להזדמנויות במקום לנסות ליצור אותן בכוח. ארסנל שלא מתביישת מכך שהקבוצה השנייה מחזיקה בכדור הרבה זמן ומניעה אותו יותר, מסיימת עם יותר מסירות מארסנל.
היו עוד כמה נקודות אור בזמן הזה –אלכס אוקסלייד צ'מברליין מתחיל להיראות כמו כוכב אמיתי, תיאו וולקוט ייצר פעולות חיוביות בתדירות גבוהה, אלכס סונג הציג יכולת של קשר אחורי מהשורה הראשונה באירופה, קיירן גיבס נראה לפרקים כמי שאפשר לסמוך עליו שיחזיק את האגף השמאלי של ההגנה שנים רבות, ורמאלן וקוסיילני הוכיחו שהם הציוות הטוב ביותר מבין חבורת הבלמים שעומדת לרשות ונגר. ומעל כולם, תומאס רוזיצקי – שהיה טוב כמו שלא היה כבר שנים – ורובין ואן פרסי, שממשיך בכושר שובר השיאים שלו.
עם זאת, אף אחת מנקודות האור האלה לא צריכה להכניס יותר תקווה בלב של כל מי שאכפת לו מהצלחתה של ארסנל מאשר העובדה שארסן ונגר עשה את זה. ונגר יצא מהשוק של עצמו, ונגר בלע את כישלונות שוק ההעברות, ונגר ייצב את הקבוצה, ונגר החזיר אותה למסלול, ונגר לא איבד עשתונות כששוב הגיע רצף הפסדים, ונגר לא איבד תקווה, וכל הזמן הפיץ מסרים חיוביים לשחקנים שלו, מסרים מאחדים, גם אם זה אמר לשים את עצמו מול האש. וחשוב מכל – ונגר הוכיח פרגמטיות טקטית. ונגר, שנאחז בכוח בפילוסופיה שלו בכל הקשור לשוק ההעברות, תמיד היה נאמן גם לשיטת המשחק שהנחיל לקבוצה. אבל במשחקים האלה מול טוטנהאם ובעיקר מול ליברפול ארסנל שלו נראתה כמי שהשילה את עורה, וכמו חדשה למחוז חפצה הגיעה.
מול מילאן ארסנל הייתה חייבת לשוב וליזום – משהו שאם הייתה צריכה לעשות לפני חודש היה נגמר בעוד תבוסה. אבל המומנטום החיובי שנוצר בשבוע וחצי שקדמו לגומלין הוליד את המשחק המעולה שארסנל חיברה – ופתאום אפשר לראות מעגל קטן שנסגר. תהליך קטן אבל מאוד משמעותי של למידה. פתאום ה-4-3-3 ההולנדי, בו ארסנל יכולה גם לעזור לקו ההגנה שלה עם קישור מעובה וגם לנצל את המהירות באגפים, נראה כמו הפיתרון הטבעי והטוב ביותר. אז נכון, היכולת של ואן פרסי קריטית להצלחתו, אבל עם וולקוט וג'רביניו באגפים וסונג מאחורה, וכשרוזיצקי משחק כל כך טוב, יש על מה לדבר. בטח כשצ'מברליין מוכיח שהוא מרגיש בנוח גם במרכז המגרש. וכשנזכרים שווילשר ואבו דיאבי – שניים שהשיטה הזו תפורה למידותיהם – לא משחקים כל העונה. ומה עם העובדה שארטטה וראמזי גם בנויים לכך? פתאום לארסנל יש גם עומק בקישור.
אבל לא פחות חשוב – הפרגמטיות הטקטית שוונגר הציג, והעובדה שלאורך העונה הקשה הזו הוא הצליח להתוות שינוי תפישתי בצורה בה הקבוצה שלו משחקת כדורגל, יכולים לטמון בחובם עוד סימן מעודד. כי אם ונגר מסוגל להתגמש בתחום אחד, אולי הוא מסוגל לעשות זאת גם בתחום אחר?
במלים אחרות – אם כורח המציאות הביא את ונגר להתפשר על סגנון משחק לטובת תוצאות, אולי כורח המציאות יביא אותו גם להתפשר על הפילוסופיה שלו בשוק ההעברות, גם כן לטובת התוצאות?
כי העונה הזו, איך שלא נסתכל עליה – היא עדיין כישלון. בושות החודש הראשון לא יימחקו שנים והשפעות הקיץ הנוראי עדיין מורגשות היטב. ארסנל עדיין תלויה יותר מדי בוואן פרסי. ארסנל עדיין חסרה כמה שחקנים יציבים ומנהיגים שאפשר לסמוך עליהם גם בחוליות האחרות על המגרש. הספסל שלה עדיין מאוד רזה בכמה עמדות קריטיות. והיא עדיין עפה מכל הגביעים בשלבים מוקדמים, ועדיין תילחם בשיניים כדי לסיים במקום הרביעי.
אז אל תתנו לתוצאות האחרונות להטעות אתכם. גם אם ארסנל תמשיך ביכולת הטובה הזו, תתייצב ותייצר תוצאות טובות עד סוף העונה – זו עדיין תהיה אחת העונות הגרועות ביותר בתולדות ארסנל של ונגר, אם לא הגרועה מכולן.
אבל אם ארסנל תצא ממנה עם שיטת משחק פרקטית יותר, עם סגל מחושל, וחשוב מכל – עם מנג'ר שבגיל 62 פתאום מראה שהוא מסוגל ללמוד, להתפתח ולהשתנות – אפשר יהיה לומר שזה היה שווה את זה.