היי, מישהו שומע אתכם

מוקדם יותר השבוע פרסמתי כאן טור בנוגע לקובי ברייאנט.

• המשפט הזה הוא לינק לטור

התגובות שלכם היו התגובות הכי צפויות בעולם. חלק גדול מהן גם כלל שפה שלא הולמת. עם זאת, אישרנו את כולן (אני חושב) ואני גם אגיב להן כאן. וכמו שעשיתי פה בעבר, במקום לענות לפי טוקבק, פשוט ריכזתי את הטענות כאן לפי נושאים.

קבוצת טענות #1: "הכותב שונא קובי", "הכותב מקנא בקובי", "צריך לפרגן לקובי"

אני מכניס לכאן גם את הטענה "אתה צריך להתבגר" שהופנתה אליי. ועכשיו תרשו לי לומר משהו בעניין קובי ברייאנט – והוא שאסור להעביר ביקורת על קובי ברייאנט. זאת אומרת, מותר. וזה לגיטימי. וזה לא שחסר על מה. אבל כל זה נכון כל עוד הדיון מתנהל בין בין אנשים שמבינים NBA ושרואים את הליגה הזו הרבה זמן.

במלים אחרות: בכל מקום בו יכול להתנהל דיון מתורבת על NBA, יש מקום לביקורת על קובי. מה אני בעצם רוצה לומר? שבכל מקום בו אין תרבות דיון על NBA, אסור להעביר ביקורת על קובי. והכוונה היא כמובן לטוקבקים. זו לא תופעה ישראלית, אגב. בכלל לא. הנרי אבוט, מהבלוגרים הבולטים של ESPN, קיבל מכתבי איומים אחרי שכתב טור מעולה שמוכיח בצורה מופלאה שקובי איננו שחקן קלאץ' גדול ושלייקרס פחות טובה בקלאץ' עם קובי מאשר קבוצות אחרות, בלי קובי. מכתבי איומים! כי הוא העז לבקר את קובי!

מה שקורה זה שיש צבא של כמה מליוני (עשרות מליוני?) חובבי קובי שצובאים על כל מאמר שמבקר את הכוכב כמו עדת חרקים על פגר בשדה הפתוח. והמתודה שלהם קבועה. הדבר הראשון שהם עושים הוא לצעוק הכי חזק שאפשר ש"הכותב הוא שונא קובי!". זה יכול להיות נכון, זה יכול להיות לא נכון – אבל זה לא משנה. זה הדבר הראשון שהם צועקים, גם אם הם הרגע קראו (או קראו רק את הכותרות של) מאמר שלם שמציג את הטענות שלו ומסביר אותן ומגבה אותן. זה לא משנה. קצת כמו הפרופגנדה הפלסטינית – הם לא נותנים לעובדות להפריע להם.

בתוך זעקת "הכותב שונא קובי" נכנסים כל מני נספחים קבועים: "הכותב מקנא בקובי" (ברור! מי לא?!), "לא מפרגנים לקובי מספיק", והחידוש שאותי באופן אישי תמיד מפתיע ומצחיק: "הכותב אוהד לברון"! מה שמביא אותי ל...

קבוצת טענות #2: "הכותב  אוהד לברון", "על לברון לא הייתם כותבים כאלה דברים"

אההה... מה אני יכול לומר? זו ממש לא הפעם הראשונה שבטור שהמלים "לברון ג'יימס", או אחת מהן, כלל לא מופיעות בו – אבל חלק גדול מהתגובות השתולל על זה. כמו שאמרנו – לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. בכלל, הקטע הזה בו העובדות נשארות מבוישות בצד חוזר על עצמו הרבה בעניין קובי ברייאנט, באדיבות ובחסות מליוני מעריציו חסרי התקנה.

מישהו יכול בבקשה להסביר לי כיצד בטור שלם על שחקן X, ששחקן Y כלל לא מוזכר בו, גם לא ברמיזה, כל כך הרבה תגובות קוראות: הכותב אוהד שחקן Y?

ואגב, אם מישהו פספס את זה בשש השנים שאני כותב באתר הזה, אז אכתוב זאת בעדינות: אינני מאוהדיו של לברון.

קבוצת טענות #3: "הכתבה מגמתית", "הכתבה נכתבה בשביל הפרובוקציה", "הכותב לא רואה משחקים של לייקרס"

אחרי שעדת המגיבים זרקה לאוויר את "הכותב שונא קובי" הצפוי (כי הרי אי אפשר להעביר ביקורת על קובי בלי לשנוא אותו) ואחרי שניסו גם את אופציית "הכותב אוהד לברון" (כי כל מה שקשור בקובי חייב להיות קשור גם בלברון, כמובן), עוברים המגיבים לחלק השלישי בנוהל הקבוע שלהם: להשמיץ את הכותב.

וכך נזרקות טענות כמו "הכותב לא רואה משחקים של הלייקרס" – למרות שהכותב המדובר (זה אני!) ראה לא מעט כאלה, בשידור ישיר ומלא, כולל פרסומות ופרומואים, כבר העונה, וראה כנראה כמה עשרות כאלה בשנים האחרונות. אתם יודעים, שום דבר מיוחד – רק מה שכל חובב NBA עשה בעשור האחרון.

וכך נזרקות טענות כמו "הכותב עושה זאת בשביל הפרובוקציה" – רוצים לומר, אין באמת משהו ממשי בטענות שנכתבו, כי לא יכול להיות, כי קובי מושלם, לכן אם מישהו כותב עליו משהו שלילי זה רק כי הוא מחפש פרובוקציות.

וכך נזרקות טענות כמו "הכתבה מגמתית" – גם אם זה הדבר הכי צפוי ומתבקש מטור דעה שכזה. דמיינו לכם מצב הפוך: ספורטאי מסוים כל הזמן סובל מביקורות. כותב מסוים בוחר לכתוב טור דעה על אותו שחקן, ולאורך הטור מקפיד להציג נתונים חיוביים של השחקן הזה. האם הטור מגמתי? ברור! אבל למה ציפיתם? שאותו כותב יוסיף לטור שלו גם את הביקורות, למרות שהן נשמעות כל הזמן גם ככה?

ועכשיו, אחרי שליבנו את העניין הזה, יש עוד עניין אחד לפני שנעבור לפן המקצועי:

טענה הזויה #1: "כל הכתבה מבוססת על משחק אחד"

כאן אני פשוט נאלץ לעזור לאנשים – ולצערי לא מעטים – שפשוט לוקים באופן חמור בהבנת הנקרא. מי שקרא את כל הטור וחושב שהוא מבוסס על המשחק מול טורונטו, פשוט לא הבין מה הוא קרא. המשחק מול טורונטו שימש רק כדי להבליט נקודה, והיא שכולם מתייחסים לקובי כאל שחקן שהכל בלייקרס תלוי בו, כאל שחקן שעושה עבורה הכל, כאל שחקן שלומד ומתפתח ומשתפר, וכאל שחקן קלאץ' אדיר. המון אנשים לא רק חושבים את הדברים האלה כל הזמן, בלי לבדוק אותם, אלא פשוט לוקחים אותם כאמת מוגמרת ומובנת מאליה. ותקציר המשחק מול טורונטו הציג את קובי בצורה הזו שוב. למרות שזה לא מה שבאמת היה במשחק.

וזהו. כאן נגמר החלק של המשחק מול טורונטו בטור, ועברתי להתייחס למה שקובי עושה כל העונה ללייקרס. כל הנתונים על זריקות ואחוזים, האם הם מהמשחק מול טורונטו? ברור שלא. אבל שוב, כמו שכבר למדנו לגבי צבא המעריצים של קובי – עובדות לא מפריעות להם. אז מה אם חצי טור מדבר על כל העונה? בואו נצעק ש"כל הכתבה מתבססת על משחק אחד!".

אוקיי, ועכשיו לחלק המקצועי:

טענה מקצועית #1: "קובי לא צריך לשמור על קלדרון כי קובי הוא SG וקלדרון הוא PG"

בלייקרס שלושה שומרים אישיים טובים לעמדות החוץ – ארטסט, קובי ובארנס. עם זאת, הרכזים של הקבוצה הם שומרים רעים מאוד. זו נקודה מאוד בעייתית אצל הלייקרס, כי אנחנו נמצאים בעידן נהדר לפויינט גארדים. כמעט כל קבוצה בליגה מחזיקה ברכז שיכול להתפוצץ לערב של 30 ו-10. ועדיין, למרות שבארנס וארטסט עדיין בקבוצה ויכולים להתמקד בלשמור את עמדות 2-3, ולמרות שקובי כבר הוכיח שהוא יכול לעצור רכזים, עדיין בלייקרס בוחרים שלא לעשות את זה כמעט בכלל. וככה, רק השבוע, לין קלע מולם 38 נקודות ואז קלדרון תפר 30. זו בעיה אמיתית בלייקרס, ויכול להיות שהפיתרון הוא לשים את קובי יותר דקות על הרכזים האלה.

אבל יש גם לא מעט סיבות למה לא לעשות זאת: קובי מבוגר, זו עונה צפופה, הליגה הרגילה פחות חשובה, בטח השנה. הכל נכון. אבל יש עוד סיבה, עיקרית מאוד, שכל מי ששיחק כדורסל 5 על 5 על שני סלים פעם אחת בחיים שלו יודע: כשמישהו משקיע המון בהתקפה, נשאר לו הרבה פחות כוח להגנה. והפוך. וקובי ברייאנט של השנה, למרות שהוא מבוגר, למרות שזו עונה צפופה, למרות שהליגה הרגילה פחות חשובה השנה, ולמרות הפציעה ביד – לוקח על עצמו בהתקפה יותר משלקח שימו לב, כ-ל ה-ק-ר-י-י-ר-ה! כן, למרות הגיל, והפציעה, ולמרות שהקבוצה שלו צריכה אותו בהגנה, ולמרות שיש לה שני שחקני פנים שמסוגלים לקלוע 20 כל אחד, למרות כל אלה – קובי לוקח על עצמו העונה בהתקפה יותר משלקח כל הקריירה!

אז נכון, ככה ברור שאי אפשר לדרוש ממנו לשמור על רכזים.

טענה מקצועית #2: "ללייקרס באמת אין אופציות התקפיות", "ביינום וגאסול לא משחקנים הפנים הטובים בעולם"

גם את זה אני אנסה לומר בעדינות. 1) זה נראה שללייקרס אין אופציות התקפיות אחרות כי קובי לוקח הכל על עצמו, בכוח. ה-USAGE שלו העונה, 37.8%, הוא השני הכי גבוה בהיסטוריה! מאז שהתחילו למדוד את הנתון הזה, שבודק כמה השחקן נמצא בשימוש בהתקפות קבוצתו, רק מייקל ג'ורדן הצעיר, בעונת 86/7, הציג USAGE גבוה מזה שקובי מציג העונה. זה אומר שהעונה קובי מסיים התקפות של הלייקרס יותר משעשה בכל עונה אחרת בקריירה שלו, יותר משלברון סיים כשהיה האול סטאר היחיד בקליבלנד! למישהו זה נשמע הגיוני, כשזה מגיע בעונה כזו צפופה, ובגילו? לא. הסיבה? הוא רק רוצה לשבור את שיא הנקודות. זה כל כך ברור, שזה מפחיד שיש אנשים שלא רואים את זה.

2) אנדרו ביינום יהיה הסנטר הפותח של המערב באול סטאר הקרוב. גאסול היה אול סטאר בכל אחת משלוש השנים האחרונות וגם העונה נותן 16.7 נק', 10.5 ריב', 3.0 אס' ו-1.3 חס', ב-50.7% מהשדה ו-80.4% מהקו. כמה גבוהים טובים יותר יש בכל הליגה? 5? 7? אתם מוזמנים לנסות לדרג. אם ביינום ופאו גאסול לא נכנסים אצלכם לעשרת הגבוהים הטובים בליגה, נסו שוב כי טעיתם איפושהו בדרך.

ובכלל, קבוצה שיש לה את ביינום (הסנטר השני הכי טוב בליגה) ואת גאסול (שחקן שמשלים אותו בצורה נהדרת כי הוא הגבוה המוסר הכי טוב בליגה, שגם קולע מצוין מחצי מרחק), אמורה רק על השניים האלה להיות מספיק טובה כדי להתחרות על מקום בפלייאוף. ועכשיו אתם מוסיפים להם את השחקן הטוב בעולם, ומה קורה? האם הקבוצה הופכת לאחת הטובות בליגה? לא. אז מי אשם? השחקן הטוב בעולם? כנראה שכן. (גם המאמן אשם, אבל אשם בעיקר בזה שהוא שפוט של הכוכב שלו)

אם מייק בראון היה מאמן אמיתי, ולקובי באמת היה איכפת העונה מהקבוצה, הוא היה לוקח על עצמו פחות בהתקפה, הם היו משחקים יותר בין הגבוהים ומפנים קלעים לשלשות, ואז אולי גם קובי יכול היה לעזור יותר בהגנה על רכזים. אבל כל זה לא קורה. ויש רק אשם אחד.

טענה מקצועית #3: "קובי שחקן קלאץ' גדול, האחוזים נמוכים כי הוא אמיץ"

כנראה שפשוט צריך להסביר שוב את כל העניין הזה של מיהו שחקן קלאץ' גדול. זה הולך ככה.

השאלה שבדר"כ שואלים כשרוצים לדעת מי הוא שחקן קלאץ' גדול היא "מי היית רוצה שייקח את הזריקה האחרונה?". ובכן, כאן התשובה היא קובי. כן, את הזריקות הקשות האלה, מזוויות בלתי אפשריות, בתנועה, על שמירה, כשהזמן אוזל, קובי קולע כנראה יותר טוב מכל אחד אחר, אולי אי פעם.

אבל האמת היא שזו שאלה מטופשת, כי השאלה צריכה להיות: אצל מי אתה רוצה את הכדור להתקפה אחרונה? כלומר, מי אתה רוצה שיקבל את ההחלטה האחרונה, ככה שאולי תהיה אפשרות להימנע מהזריקה הסופר-קשה, מזווית בלתי אפשרית, שרק קובי יכול לקלוע? כאן התשובה היא אנשים כמו כריס פול. אנשים שגם כשיש 4 או 5 שניות על השעון עדיין יכולים לקבל החלטה שאיננה לקחת בעצמם זריקה מאוד קשה.

הנרי אבוט, שהזכרתי אותו קודם, מסביר את כל זה מצוין כאן

ולכל מאוהבי קובי, אני מזהיר מראש: הלינק מוביל לעוד מאמר עם המון הסברים מצוינים ויופי של סטטיסטיקות מאירות עיניים, שמוכיחות שקובי אמנם שחקן קלאץ' לא רע, אבל גם לא אחד הטובים, ושהוא בעצם פוגע בלייקרס לאורך השנים בקלאץ'. זאת אומרת – עוד מאמר שאתם תעברו עליו, וישר תמהרו לכתוב בתגובות ש"הכותב שונא קובי", "הכותב אוהד לברון", "הכתבה מגמתית", "זו סתם פרובקציה" וכל מני דברים כאלה. אני לא צריך לספר לכם. אתם יודעים מי אתם ואיך אתם מתנהגים. אני מקווה.

טענה מקצועית 4: "הכותב צודק"

צודקים.